"מלחמה בדת": האם מחאה נגד הרבנות רלוונטית למחאה נגד הרפורמה? | בעד ונגד

בעד - רלוונטית

מבתי הדין הרבניים יוצאים לא מעט עיוותים שפוגעים בנשים

עו"ד בתיה כהנא דרור

ככל שהחקיקה מתקדמת ובעקבותיה גואה המחאה, ברור כי אין די בעצירת  "ההפיכה המשפטית" למענה יצאו מאות אלפים להגנה על הדמוקרטיה. מהר מאוד מתברר כי אם חפצי חיים אנחנו ולמען הדורות הבאים, הימים הללו הם גם הזמן לרדת לשורשם של סוגיות ששנים רבות הודחקו, הועלמו או נוצלו בשרות אינטרסים פוליטיים קצרי טווח. חלוקת משאבים והשוויון בנטל, אופייה של מדינת היהודים וצביונו של המרחב האזרחי, היחס בין החובות והזכויות שבין המדינה לאזרחיה וגבולות שלטון החוק. בקיצור בסיסה של "האמנה החברתית" בין האזרח למדינתו, כאשר בתוך כל אלו מזדהרת סוגיית הדת והמדינה, וסמכות בתי הדין הרבניים כגולת הכותרת.

הא-נומליה של המדינה הדמוקרטית בו מעמדן האישי של אזרחיות ואזרחי המדינה על כל השלכותיהן, הופקרה לידי קומץ אנשי דת, אשר  במסגרת ערכאה משפטית ממלכתית מנהלים מערכת משפט אוטונומית. החוקים שלה הם חוקי "הלכה" שאינם דמוקרטיים – אשר לא נחקקו בכנסת על ידי נציגי הציבור ויוצריו ופרשניו המוסמכים (של החוק הדתי) הם רבנים - גברים בלבד, שאינם מחויבים  לעקרונות המשפט הכללי (אא"כ בג"צ כופף אותם לכך). תחת ידיה יוצאים לא מעט עיוותי דין פוגעניים בכבוד האדם, במיוחד אם הן נשים, אשר ממילא גם מודרות מלקחת חלק במוסדותיה,  - א-פריורי מהווה לקונה משמעותית במה שנקרא "הדמוקרטיה הישראלית". אומנם כזו שאזרחי ישראל רואים בה כהכרח מגונה, אך בוודאי לא כזו שגרמה  אי פעם להמונים לצאת לרחובות.

אלא שעתה, לנוכח החלשת מנגנוני הפיקוח והריסון על הממשלה וחיזוק כוחה מול האזרחים, כאשר המחשבה על דמוקרטיה דיקטאטורית קרובה למציאות חיינו יותר מתמיד, אין כמו הטלת זרקור על אותה הלקונה בדמוקרטיה הישראלית – "בתי הדין הרבניים", הפועלים ברשות ובסמכות החוק, בכדי להמחיש מה עוד עלול לקרות בחסות החוק. זאת כאשר הקואליציה הנוכחית, המעוניינת ביקרם של מייצגי מגזרים שהם גם נציגי היהדות בעיני עצמם, (שותפיה הטבעיים) מאבדת כל רסן חקיקתי ובמעטה של עקרונות דמוקרטיים (שלטון הרוב) מביאה לחקיקת מסות של חוקים שחוקיותם במסגרת דמוקרטית עשויה לעמוד בסימן שאלה.

כגון חוקים לטובת סקטור אחד, כגון חוקים פרסונאליים לטובת ג'ובים או שר מסוים וחוקים המרחיבים את ההגנה על שומרי הדת תוך פגיעה בזכויות כמו הגנת הפרטיות והקניין. כך אף חיזוק מעמדן של בתי הדין הרבניים והרחבת סמכותם כמערכת משפט אלטרנטיבית ממלכתית לא רק בנושאי משפחה, אלא גם בעניינים אזרחיים, משל החוק הדתי – ההלכה יהווה אופציה לדין האזרחי הנחקק בכנסת.

רה"מ נתניהו לא ישאר כאן לנצח והקרע שהממשלה הזו ממיתה על המדינה, גם הוא יתאחה בעז"ה. מי שיישארו פה הם שתי מחנות שיהפכו בקרוב לשווים, מצדדי הדמוקרטיה מחד, מול אלו שתמיכתם הנוכחית במהלכים להחלשת הדמוקרטיה מעניקה להם לעת עתה ניצחון פירוס. עבור אלו וגם אלו  דרושה חקיקה דמוקרטית יציבה כזו שאינה משחקת עם גבולות החוק ובחסותו מקדמת דיקטטורה.

נגד - לא רלוונטית

על המוקד: המדינה היהודית

איתמר סג"ל

יצא המרצע מן השק: לא סבירות, לא הוועדה לבחירת שופטים וגם לא חוק היועמ"שים. זו המדינה היהודית שנמצאת על המוקד, ונגדה אתם נלחמים. ההפגנה המבישה אתמול מול בית הדין הרבני בתל אביב ומוקמות נוספים, שכללה ריסוס הגרפיטי ומצור על העובדים בית הדין, חשפו את כל הקלפים שכבר היו מצד האמת חשופים למי שרק רצה לראות. יש כאן מאבק על דמותה של המדינה, מאבק של אלו שהחליטו שהם לא ינוחו עד שהמדינה היהודית תהיה סוג של מדינת כל אזרחיה. הסבירות היא ממש לא העניין, פשוט כי אין שום בדל של קשר, אפילו לא פירור קטן, בין עילת הסבירות לבין בית הדין הרבני והמועצה הדתית.

מה שמדהים הוא שאם יש גוף שהוקטן וצומצם בכל השנים על ידי בית המשפט העליון, זה בית הדין הרבני. בית המשפט העליון צמצם וחנק את סמכויות בתי הדין הרבני פעם אחר פעם. פעם אסר עליהם לדון על פי דין תורה באופן חופשי, בפעם אחרת צמצם את סמכויותיהם בניגוד להוראת החוק המפורשת ובפעם אחרת אסר עליהם לדון בדיני ממונות - והיד מבחינתם עוד נטויה. בכל זאת, בכל השנים המשיכו בתי הדין במסירות אין קץ לקבל ולעסוק במקרים הקשים ביותר, בסיפורים הכי לא נעימים – מקרי גירושין, סיפורים קורעי לב של משפחות שנקרעות, דמי מזונות ובירורי יהדות. הדיינים ניצבים יום יום מול התיקים הכי מורכבים, הכי רגישים, וברוב הפעמים הם פותרים את הבעיות ברגישות גדולה ובסבלנות לאין קץ. הציבור, כהרגלו, נחשף בעיקר לביקורת הארסיות ולתקשורת שאוהבת להפוך את בתי הדין לשעיר לעזאזל, הופכת מיעוט בעייתי לחזות הכל ולעיקר.

איפה הפגנתם, אנשי תל אביב היקרים, מול רבנות תל אביב? הרבנות הנגישה את שירותי הנישואין ועושה הכל אבל הכל (מהכרות אישית) כדי שיהיה הרבה יותר נעים ונוח לקבל תעודת כשרות בעיר, להתחתן כדת משה וישראל או לא עלינו להקבר ולקבור את קרובי המשפחה בכבוד וברגישות.

אני מזמין אתכם, מפגינים יקרים שריססתם כתובות "בושה" על קירות הרבנות בתל אביב, לבוא ליום אחד ולצפות בעבודתם של אנשי החברא קדישא במחוז גוש דן. אני ראיתי אותם בעבודתם, בבית העלמין אליו מגיעים נפטרי גוש דן: איזו רגישות, איזו זהירות, איזו עבודת קודש, איזה כבוד אחרון הם עושים לאנשים שהם לא מכירים. תבואו לראות, אולי תדברו אחרת.

כיון שברור עכשיו על מה המאבק, חשוב לומר זאת באופן ברור: מדינת ישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה, והיא היתה ותישאר מדינה יהודית. זה לא אנחנו שהכרזנו על מדינת ישראל כמדינה יהודית, זה בן גוריון שעשה זאת וגם קיבל ביוזמתו את עקרונות הסטטוס קוו, שכוללים נישואין על פי דת משה וישראל. יש אמנם ויכוח מהי בדיוק מדינה יהודית, ויש ויכוח מה גובר לפעמים – היהודית או הדמוקרטית. בית המשפט העליון תמיד העדיף את הדמוקרטית על פני היהודית, וראינו את זה ממש שבוע שעבר עם ביטול חוק הפיקדון לעובדים זרים.

אתם רוצים בית משפט שמחליש, שלא לומר מוחק את הזהות היהודית. אנשי הימין סבורים הפוך - שהיהודית צריך לגבור לפעמים על הדמוקרטית, שערך שמירת המדינה היהודית מצדיק להרחיק מסתננים, להעדיף התיישבות יהודית, לעודד זהות יהודית, תוך מתן כבוד וזכויות אזרח למיעוטים שחיים כאן, במדינה היהודית של העם היהודי. לא יאה לכם? זו זכותכם. זכותכם גם להפגין ולמחות בכבוד ולא כמו שראינו היום, זכותכם לבחור אחרת בקלפי. אבל בבקשה, בלי תחפושות ובלי תירוצים – הסבירות היא לא סיבה, היא סתם, אבל באמת סתם עוד תירוץ.