היועמ"שית חושבת שהיא החוק - ומנסה לנכס לעצמה סמכויות של הממשלה

החוק זה אני - זהו פחות או יותר המסר שמעבירה גלי בהרב־מיארה מאז כינון הממשלה. אך הניסיון להתערב בסדר היום של דיוני הממשלה הוא דבר חדש. "מי שקובע את סדר היום קובע גם את התוצאה של הדיון", כך אמר הגורו של השמאל, נועם חומסקי, בהסתמך על אריסטו. את סדר היום קובע ראש הממשלה, והתערבותה של בהרב־מיארה היא חריגה הגובלת בניכוס סמכויות שלטון לתפקידה.

בהרב־מיארה מנסה למסגר כ"מחאה נגד הממשלה" את חסימות הכבישים, את המהומות, את הפעילות בנתב"ג ופעולות מחאה אלימות. למעשה, זוהי תנועת מלקחיים של אהוד ברק עם היועמ"שית ועם הפרקליטות נגד הממשלה. תופעה חמורה שיש בהיסטוריה הגדרות המתאימות לה.

הממשלה לא באה לתת למשטרה הוראות, היא פועלת בתגובה להפרות המוניות ושיטתיות של הסדר הציבורי שמטרתן העיקרית היא לחבל ביכולת המשילות שלה. להגיד על זה שמדובר במחאה נגד הממשלה, ושלכן שרי הממשלה מצויים בניגוד עניינים בבואם להגן על אזרחי המדינה, זה הומור גרוע במיוחד.

הצגת הטיעון הזה בידי היועצת המשפטית מלמדת עד כמה היא הרחיקה לכת בזלזול בממשלה, בשלטון החוק וכמובן - בתחושה שהתקשורת ומנהיגי המהומות מעניקים לה חסינות.

מצד הממשלה, הדיון ממוסגר כאכיפה בררנית של החוק. זה היבט חשוב של הבעיה, אך לא בכך מדובר. מדובר באיומים על הציבור, בעבריינות ברורה ובפגיעה בצמתים אסטרטגיים של המדינה, כמו נתב"ג.

גם ההסתה הגלויה לסרבנות היא עבירה, כך שמבחינת הממשלה הנושא הוא חשוב ביותר. לא מדובר בפעילות אכיפה שגרתית של המשטרה, אלא במדיניות אכיפה שמפרידה בין הרס מדינת ישראל לבין שמירה על החוק, תוך מתן מרחב גדול להפגין ולמחות נגד הממשלה.

לממשלה אין ברירה

בדרך כלל, משפטנים בכירים קנאים לתקדימים. ביולי 2005, כחודש לפני ההתנתקות, הרכב ביהמ"ש העליון בראשות הנשיא אהרן ברק פסק פה אחד על מעצר עד לתום ההליכים של מפגינים שביצעו עבירות זהות לאלה שביצעו מפגיני קפלן וצומת כרכור, מטילי המצור על פורום קהלת ומשבשי הסדר בנתב"ג: "חופש ההפגנה לא מגן על החופש לעצור את המדינה. חופש הביטוי (וההפגנה) לא מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים", כתב ברק בפסק הדין.

כמו כן, ברק שלל שריפת צמיגים, המסכנת קשות את חיי הנוסעים: "הטוען לחופש הביטוי לכל אלה לא טוען מנקודת מבטה של הדמוקרטיה, אלא מנקודת מבטה של האנרכיה ... רטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם בפיהם, אך פעולות של אנרכיה ופגיעה בזכויות אדם במעשיהם".

בעבר אסר השופט מזוז הפגנות מול בתים פרטיים. זה היה במקרה של היועץ המשפטי מנדלבליט. בסיבוב השני הוא נכנע והתיר. מאז, הגענו למהומות המגלמות איום ברור נגד אישי ציבור, בייחוד שרי הממשלה הנוכחית.

מול הניסיון להכתיב את סדר היום במדינה מהרחוב, לממשלה אין ברירה אלא להגן על המשטר והדמוקרטיה דווקא על ידי המשך החקיקה, לפי לוח הזמנים שנקבע.