אמור לי מי קלגסיך: הקיצוניים פוגעים במחנות הפוליטים שלהם

קוראים יקרים, אם לא תאזינו ברקע לתקליטור שאבשלום קור הוציא עם נעמי שמר לאחר מלחמת ששת הימים -

תצא אש מהשמיים ותאכל אתכם.

                  #מחריפים את המאבק#ממשלת סדום

מזכיר לכם קמפיין שראיתם השבוע?

לי זה מזכיר, ואחרי שנזדעזעתי החלטתי להירגע ולהפוך את זה למשחק, אף שזה לגמרי לא קליל וממש לא מצחיק. כי כשאנשים מתוחכמים מנצלים תמימות של חוליות חלשות, זו אכזריות.

וכאשר לאנשים המתוחכמים יש אינטרס פוליטי והחוליות החלשות נמצאות במצב משברי, זה משחק סכום אפס, שפוגע בכל איברי הגוף החשוב והטוב שנקרא מדינת ישראל.

קשה לי להאמין שמי שהגה את הפוסטר עם תמונת מירי רגב באמת חשב שבתור שרת תחבורה יש היתכנות לכך שהיא תאסור נסיעה בשבת. הרי מירי רגב, שזכתה לעיבוד תמונה דיגיטלי שמזכיר את ז'אנר ציורי הקדושים המעונים מימי הביניים, ידועה כאדם חילוני לחלוטין. גם שר החינוך יואב קיש, שזכה לפוסטר משלו עם ההפחדה שיכפה על תלמידי ישראל להניח תפילין בכל בוקר (רלוונטי במיוחד בפתחו של החופש הגדול, אני מניחה), אינו נמנה עם מי שפרקטיקה דתית מונחת בסל התרופות שלו. החיבור בין מושאי הקמפיין לבין ההפחדות שלכאורה אמורות לצאת מהם - רופף למדי. ועם זאת, יש קהל שאוכל את פיתיונות השנאה הללו, לאו דווקא באשמתו.

מה חושבים ראשי המחאה - שעושה בימים אלה הסבה למרי אזרחי - כאשר הם מחליטים לזנוח את דרך ההיגיון ולבחור בדרך שהרציונל שלה מצומצם? יתרה מזאת, מדוע לא מבינים ראשי המחאה שמרוב שנאה לשר החינוך חושפת סדרת הכרזות שלהם גם שנאה לתפילין, וכך הם מאבדים על הדרך קהל ענק, שגם אם לא משתגע על קיש, עשוי להיות לו רגש ליהדות? המחאה שפעם שאפה לקונצנזוס וניסתה לשכנע שהיא בעד העם ולא נגדו, שהיא רוצה שלום ולא רק אנטי־ביבי, מפנה כך גב למסורתי, לדתי, לחרדי, או סתם לחילוני שהיה לו כיף לקבל בבר מצווה מתנה שקשורה ליהדות ומאז יושבת לו במגירת הגרביים, עד שהבן שלו יגיע לגיל מצוות ויניח גם הוא תפילין פעם אחת ודי. אלא אם יואב קיש יורה אחרת, כמובן.

המחאה עושה צניחה חופשית, ואפשר לתת לכך אלף תירוצים. הבעיה היא שבדרך אל הצוק היא מפזרת אבק שריפה ברחובות החברה הישראלית, החרוכים ממילא.

רק חול וחול

דיברנו על הקרסת החברה משמאל, כעת ניגש להקרסתה מימין. אומר זאת כך, יונית: נערי הגבעות צריכים מישהו כמו יואב קיש, שיכריח אותם להניח תפילין בבוקר. כי הכאוס שנוצר בחייהם, בדרך כלל מסיבות לא פוליטיות בכלל אלא משפחתיות (מריבות עם ההורים, למשל) או לימודיות (כגון נשירה ממוסדות חינוך), גורם להם, בחסות המצב הביטחוני המעורער, להישמע למסרים של אנשים מתוחכמים בעלי אינטרסים פוליטיים שמנצלים את תמימותם, בהיותם חוליות חלשות במצב משברי. עוד משחק סכום אפס, שפוגע במדינת ישראל.

כשממשלת שמאל שולטת ונערים יפי תואר נרצחים בשומרון, הכתובת ברורה - ממשלת ישראל. אך כאשר ממשלת ימין שולטת, לא ברור לאן להפנות את הזעם.

בן גביר קורא מלשכתו בכנסת לעלות על הגבעות, ומישיבת הממשלה ממש באותו משכן עונה לו נתניהו דרך התקשורת שצריך לפעול במסגרת החוק, אחרת פוגעים בהתיישבות. בן גביר עונה שוב דרך אותן מצלמות, ואת הגול העצמי מבקיע בפועל מי שפותח בקמפיין "קלגס" נגד מח"ט בנימין, אליאב אלבז, ומצית מלחמה בין קבוצות מתנחלים לבין הצבא, כשבמגרש של הגדולים יש נחת: נתניהו הצליח להציב עצמו מתון ובן גביר להציב עצמו קיצוני. גם ביו"ש כועסים על אוזלת היד הממשלתית, שלא מגבשת אסטרטגיה ראויה מול הטרור.

שני גורמים חיים בשטח את המציאות - התושבים וכוחות הביטחון. כוחות הביטחון יודעים כמה פיגועים נמנעים, לא רק כמה מתרחשים. לאף אחד מן הצדדים אין אינטרס לפרסם ברבים את מספר הטלפון הפרטי של המח"ט ולכנות אותו בשמות. זוכרים את הזעזוע מגידופי ישעיהו ליבוביץ את חיילי צה"ל, ומגידופי פרופסורים פוסט־ציונים את מתנחלי חברון בשנות ה־90? אפשר להזדעזע שוב.

חצוצרה ופסנתר

לא נותר אלא לשאול מי מרוויח מהשיסוי הזה בכוחות הביטחון, שלא בחרו בתפקידם ואינם נבחרים על ידינו, שעה שהאחריות האמיתית למצב מוטלת על כתפיהם של אחרים.

נוער הגבעות פוגע ביו"ש, כשם שקמפיין השנאה פוגע בתנועת המחאה.וכשם שראשי השמאל צריכים היו להרגיש בזמן שהסרבנים ומפיצי השנאה לא רק מחרבים להם את המחאה, אלא פוגעים במדינה, כך כדאי שראשי יו"ש יבינו שהחמלה על הנוער שנכנס לכפרים, והפחד לכנות את מעשיהם טרור - עלולים להתפוצץ בפנים. וזה כבר כאן.

"מילים הן סולמות", כתב שלמה גרוניך בשירו הנפלא "חצוצרה ופסנתר". גרוניך שר תמונה, שהיא ציור נוסטלגי של ילדות לצידו של אבא שמקפיד על שגרת האימונים של ילדיו כדי שיהיו מוזיקאים מוכשרים; מתאר את סבא ואת סבתא, את הנוף, מריבות של ילדים, חלומות, אכזבות וגעגוע שנשאר כשהכל נגמר.

מילים הן סולמות - זו ההצהרה הפותחת, ולאורה מתרחש התיאור. אפשר להתאבד מהן כמו במצדה, אפשר לטפס עליהן בעזרת שלבים מקרבים. הפוסטרים של "ממשלת סדום" והמחאה של "הקלגס" הם סולמות שמקפיצים ישר לתהום.