מי מפחד מאחדות?

אחד מהדברים המעצבנים בישראליות היה תמיד האחדות סביב השכול. כי למה אנחנו צריכים להירצח כדי לזכור שכולנו באותה הסירה? "מדוע מחבל עם נשק הוא הגורם שמחזיר את השנאה היהודית לפרופורציות?", שאלו את עצמן נשים עבריות בעשרות השנים האחרונות, ועם השנים התמיהה מחמירה. הרי אחדות היא רגש טבעי שצריך לפעם בנו בכל מקרה, לא?

שלושה חודשים אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ולאחר שנקברו הנרצחים הראשונים בקלצ'ניקובים שניתנו במסגרת ההסכם, פתח את מהדורת "מבט" ראיון דרמטי בשידור חי עם עזר ויצמן. זו הייתה מדורת השבט הישראלית. כולם צפו בערוץ הממלכתי בנשיא המדינה, שדמם של הנרצחים לא נותן לו מנוח. הגם שנודע בדעותיו השמאלניות, הוא קרא לרבין לכונן ממשלת אחדות לאומית באופן דחוף לנוכח דמם של המתנחלים שנשפך - בדרך כלל בזוגות, אגב - ברצף פיגועים שהתרחש בחברון, ברמאללה, בוואדי קלט.

רבין לא שעה לבקשתו, אבל ניתן לשער את האווירה הציבורית שהולידה את תחנוניו של הנשיא, שראה בערפאת שותף לגיטימי וחשוב אך שלא הבחין בין דם לדם כשמטרות הרצח היו לאומיות. המושג "פוליטיקת הזהויות" עדיין לא עשה אז עלייה.

רק לא אחדות

כששלושת הנערים נחטפו בלב גוש עציון לפני תשע שנים בדיוק, נשמעו תגובות בנוסח "אם הם לא היו שם, הם לא היו נהרגים", שהשמיע ח"כ חיים בר־לב לאחר הרצח בבית הדסה ב־1980. נכון, קל להאשים את מי שחי ביו"ש בלקיחת טרמפים, ולא לחשוב בצורה מתקדמת שתחבורה ציבורית רעועה היא בעיה חוצת מחוזות ומגזרים.

אבל כשרחלי פרנקל כבשה את המסכים ודיברה אנגלית יחד עם האימהות הנוספות, משהו בקונצנזוס זע בכיוון האחדות. בהלוויות של הבנים אפשר היה לחוש יום אבל לאומי, ומי שלא כאב לו - שתק לו.

מים רבים זרמו מאז בנחל האסי ובשירותים של מזנון הכנסת. "אחדות" הפכה להיות מילה רעה, "מתנחלים" זה שם כולל לכל מי שהולכת בכיסוי ראש ולכל מי שמאריך את הפאות שלו, וגם המוות לא משחרר מן השורה.

פעם היחס של תקשורת השמאל אל "המתנחלים" היה מעצבן וצבוע: כל השנה מקללים ושונאים, אבל כשהם נרצחים - פתאום שולחים תנחומים למשפחות וסותמים לזכר טובי בנינו. תסכול מתמיד מקנן בקרב אנשי יהודה ושומרון, שאת היישובים הפורחים שלהם מראים בפריים־טיים רק אם צריך להגיע לניחום אבלים.

אף אחד לא יספר בשגרה על נוער שמתנדב בממוצע יותר מאשר בכל אוכלוסייה אחרת, על תיכוניסטים חרוצים שעובדים בחופש בחומוס אליהו, וגם מדריכים בתנועת נוער ועוזרים במטע של ההורים. לאף אחד אין אינטרס להראות משפחה צנועה שעלתה מאנגליה ובחרה להתיישב במועצה המקומית אפרת, שהיא כבר מזמן לא סתם התנחלות (15 אלף איש, ממש אצבע בעין), ולהתמקד בנערות פוסט־מודרניסטיות שגם לומדות תורה.

חבל על זמן המסך, אין כאן קונפליקט. מתנחלים זה בשביל דוקו ובשביל הלוויות, כך מקובל מימים ימימה. אובדנותם אומנותם. ובכן, מדובר בעוד מוסכמה ישראלית שנמסה בלהט המחאה. ומי היה מאמין שאפשר להתגעגע לצביעות הזאת.

כשרוגל אלפר קטל את מרים פרץ, האם השכולה שאיבדה את אוריאל בלבנון ואת אלירז בעזה ועדיין הקונוטציה הפופולרית מהשם שלה היא "קציצות מרוקאיות", על כך שבמקום להתרכז באובדן היא מפיצה אהבה - הארץ הזדעזעה. "הארץ" - פחות.

נדמה שהנרטיב השולט במחוזות השמאל הקיצוני לאחר רצח יהודים שמתגוררים ביו"ש הפך להיות שנמאס מהם במותם כשם שנמאס מהם בחייהם. כשאסתי יניב, אמם של יגל והלל יניב שנרצחו תוך כדי ורגע לפני גיוסם לצה"ל, אמרה עם היוודע הירצחם כי אחדות העם מעל לכל - צצו במהרה בטוויטר מופרעים שטענו כי מתנחלים הם מטרה ראויה לרצח, וח"כים לשעבר הרימו הדסטארט לטובת כפר המחבלים.

אם היא הייתה אומרת שארץ ישראל היא הכי חשובה - היא הייתה הופכת לאמא של "שאהידים". אם היא אומרת שהאחדות חשובה - היא מביאה את הסעיף באותה המידה. יש בכלל דרך לצאת בסדר גם כשאת מקריבה את היקר ביותר?

עם הירצחן של בנות משפחת די בבקעה, קל היה לקלוט את הבלבול בדיווחים: מצד אחד הן חוצניקיות יפות, מנגד הן דתיות. מחד גיסא הרצח היה בבקעת הירדן, שטרם סופחה, מאידך גיסא מדובר במקום שהוא קונצנזוס. ידיעה חדשותית על רצח של חפות מפשע מנוסחת בצורה מגמתית, המשרישה במוחו של הקורא מילים כמו "מתנחלות" ו"גדה מערבית", כדי לרמוז לצרכן התקשורת מתי צריך להיות פחות עצוב.

דם סמיך מדיו

"הארץ" לא משאיר את קוראיו לבד גם השבוע, בהתמודדות עם הרצח שאירע בצומת עלי.

בפינת ביקורת הטלוויזיה נפרס ניתוח נוקב על האופן שבו ראיינה אלמז מנגיסטו את נעמה אליאס, דודתו של הראל מסעוד בן ה־21, יממה לאחר שנרצח ונטמן. המשפחה במקור מיד בנימין שבמועצה האזורית שורק - לא שטח כבוש, אם אנחנו מאמצים את הספירה שמתחילה במלחמת ששת הימים - אבל האחיין היה נער גבעות, ולפי הביקורת של "הארץ", זה הופך אותו ואת זמן המסך שקיבלה דודתו כדי לדבר עליו לפחות ראויים.

"יש לדחות על הסף ובשאט נפש את הדרישה המתנחלית ל'אחדות'", קוראת הכותרת של ביקורת הטלוויזיה, ומתחננת בפני הערוצים המסחריים להפסיק לתת למתנחלים להשתמש בטבח שטובחים בהם הפלשתינים כתירוץ לזמן מסך.

אז מה היה לנו? אסור להתנחל, אסור להיות דתיים, אסור לקרוא לאחדות, אסור להירצח. לפחות עם הדרישה האחרונה אפשר להסכים.