השתיקה הרועמת של נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה

מהומת רשת צנועה פרצה באמצע השבוע, כשקצין מילואים באחת מיחידות המבצעים המיוחדים בצה"ל עלה לשידור והזהיר שכל התקדמות בחקיקה של "אחד מחוקי ההפיכה" לא רק תבעיר את הרחובות - אלא גם תגרום ל"בעיה אדירה במערכי המילואים", ואולי אף "במערכי הקבע".

תראו איך התרגלנו להוריד ראש מול האיומים. להעביר אותם מאוזן אחת לשנייה. זה כבר לגמרי טבעי, באדי האלימות האלה, להצהיר ברדיו על "הבערת הרחובות"; שיבוש, שיתוק, חסימה, ונדליזם - הכל הולך. וזה גם לא מחולל היסטריה גדולה כשקצינים מזהירים מסרבנות על רקע פוליטי, מגבים אותה, מעודדים אותה, וזה לא משנה אם הם עוטפים את זה יפה בפעלול מילולי של "אי־התייצבות" או "אי־התנדבות".

מה חדש? לא הרבה - רק שהפעם כל זה קרה בשידור בגלי צה"ל, מה שעורר כאמור סקנדל קטן - לא בהכרח על התוכן, אלא על כך שהבית של החיילים נותן במה לאיום בסרבנות בצה"ל. זה אכן אירוני ונטול מודעות, אבל רדו מהקלשונים. דונט שוט דה מסנג'ר. לא גל"צ ולא רינו צרור, מגיש התוכנית שבה התראיין אותו רב־סרן ר', הם הסיפור פה.

מסדר השתקניות

הבעיה היא לא עם אלה שמדברים, בין שהם מתריעים ובין שהם מהדהדים קריאות ל"הבערת הרחובות" ולאי־ציות פוליטי. הבעיה הגדולה, היסודית יותר, היא עם אלה ששותקים - וליתר דיוק, אלה ששותקות. והכוונה כמובן למי שמופקדות, ארגונית ומהותית כאחד, על מערכות החוק והמשפט בישראל: היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, ונשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. האם אין להן שום דבר לומר על חצי שנה בקירוב של מחאה שגירדה - ופה ושם אף חצתה - גבולות רגישים של הפרות סדר, אי־ציות וקריאה לסרבנות? מה קרה שפתאום נורמות ציבוריות של ציות לחוק הן לא בתחום העיסוק שלהן?

נבחרי ציבור נרדפים, מוטרדים, נאלצים להיעזר בכוחות משטרה כדי לעבור מנקודה לנקודה ומזעיקים כוחות מיוחדים כדי להיחלץ בשלום מההמונים הצובאים על מקום הימצאם - ומערכת המשפט שותקת. פעילי גרילה מתנכלים לראשי פורום קהלת ופולשים למשרדיהם, מפוצצים אירועים פומביים בקמפוסים ובמקומות אחרים, נטפלים בפרהסיה לאישי ציבור - ומערכת המשפט שותקת. קצינים במילואים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון קוראים, מי בקריצה ומי במישרין, לסירוב פקודה, לאי־התייצבות לשירות, להתגייסות למרי אזרחי על כל המשתמע מכך - ומערכת המשפט שותקת. כבישים וצמתים נחסמים על בסיס שבועי, לפעמים בתיאום עם המשטרה (באמת תודה רבה) ולעיתים בהפתעה, צירי תנועה ראשיים מופקעים מהציבור, אנשים נתקעים בפקקים, פעילים מתארגנים להטיל מצור על נתב"ג, מבעירים מדורות בנתיבי איילון או סתם תוקעים את הצומת לשעות - ומערכת המשפט שותקת.

בתוך חודשים ספורים הוכנסו לרפרטואר המחאה הישראלי כלי מאבק ששמורים למצבי קיצון, שכוללים הפרות חוק כאלה ואחרות, תוך כדי פלירט מסוכן עם אדי אלימות וקריאה לעימות. שיטות פעולה שתכליתן הסמלית היא הנכונות להסתכן במעצר, בכתב אישום, בהרשעה - הולבנו לחלוטין ונעשו שקופות. זו פתאום זכות טבעית להשתיק, לחסום, לשבש ולעודד הפרת חוק. אין שום סמכות משטרתית או משפטית שתסמן את הגלישה המסוכנת הזו - ברמה הציבורית והנורמטיבית - כתופעה פסולה, כסכנה בפני עצמה למרקם הדמוקרטי.

השתיקה הזו מכעיסה קודם כל כי היא סלקטיבית: אנחנו זוכרים יופי איך ראשי המערכת ידעו להזהיר מגלישה מסוכנת במורד שלטון החוק ולהתסיס פאניקה מוסרית מ"הפרעה לסדר הציבורי" בגלי מחאה קודמים - וההתנתקות בראשם. המוסר הכפול הזה ידוע. השתיקה הזו מכעיסה בעיקר כשחושבים על הפעם הקודמת שהנפשות הפועלות החליטו שהגיע הזמן לשבור שתיקה. איך אפשר לשכוח את אזהרותיה החריפות של היועמ"שית בהרב־מיארה מפני "בליץ החקיקה" באותו כנס בהלה באוניברסיטת חיפה? זמן קצר אחריה פצתה גם הנשיאה חיות את פיה, והתריעה בנאום חריף מפני "ריסוק הדמוקרטיה".

הנאומים האלה היו, במידה רבה, יריית הפתיחה של המחאה, וספק הלגיטימציה הגדול והמשמעותי ביותר להסלמתה. לא בכדי הפכו בהרבה־מיארה וחיות לגיבורות מחאה, שדיוקנותיהן מודפסים על שלטים ומונפים בהפגנות. איך אפשר לשכוח את אחד הרגעים הגרוטסקיים של העת האחרונה, שבו צעדה ראשת מפלגת מרצ, זהבה גלאון, לבושת שמלה מעוטרת בפרצופיהן של השתיים - על מסלול הדוגמנות בשבוע האופנה בתל אביב.

לא יכולות להעלים עין

פירוש הדבר הוא שבהרב־מיארה וחיות מודעות היטב, כמאמר הקלישאה, לכוח של המילים שלהן - ושל השתיקה שלהן. הן יודעות בדיוק מה שווי מעמדן ומשקלן הציבורי בחוגים הפוליטיים והרעיוניים שמקדמים את המחאה. ברור להן איזה סוג של רוח גבית הן העניקו להפגנות, וברור להן גודל התרומה שלהן להשלטת אווירת המשבר והפאניקה מקץ הדמוקרטיה. היה להן כוח התנעה עצום בנאומיהן המתוקשרים בראשית הדרך - ויש להן השפעה ניכרת בשתיקתן בהמשכה. כי מתברר שאפשר לדבר בקול רם - ואפשר לשתוק בקול רם עוד יותר. וכפועל יוצא מכל אלה, הן לא יכולות להעלים עין מההכשר שהן מעניקות להקצנה בשיח ובשיטות הפעולה של המחאה.

אפשר ללמוד מזה משהו עמוק על המחויבות המעמדית של שתיהן באופן אישי, ושל המערכת שבראשה הן עומדות, למושגי שלטון החוק, אכיפת סדר ותרבות דמוקרטית. חבל להשחית מילים על אהוד ברק או על רב־סרן ר'. צריך להתחיל לדבר על מי שמאפשר לתופעות האלה להתרחב ללא שום רסן ציבורי, מערכתי ונורמטיבי. צריך לדבר על רוח המפקד. או במקרה הנוכחי, על רוח המפקדות.