הגיע הזמן למפלגת שלטון חדשה

מפלגת הליכוד כפי שהיא נראית היום חייבת להיעלם. אלה לא רק נתניהו והמשפט שלו, זו תופעת העיסוק בטפל על פני העיקר. זה מה שקרה השבוע ביום רביעי. עוד נחזור לכך, אבל תחילה לחלופות: הליכוד הוא המותג הפוליטי הכי חזק שיש. לא יהיה אפשר להקים בעתיד שום ממשלה בלעדיו. מה שהיה - לא יהיה. אלא שלצד הכוח האדיר והתמיכה, יש בליכוד סיאוב וריקבון שלא מאפשרים למפלגה להוביל מהלכים. רק לדבר עליהם.

המפלגה הזאת היא המותג הכי חזק בארץ. לכאורה הכי ימנית שיש. במעשים, לעומת זאת, היא מרצ. מדינית וכלכלית. בקמפיינים פוליטיים אין לליכוד תחליף. הפער מתגלה בהתמודדות עם בעיות הליבה של ישראל: משילות במגזר הערבי, שילוב חרדים, הכאוס בשטח C. חצי השנה האחרונה מלמדת יותר מכל דבר אחר על כישלונות המפלגה הזאת במתכונתה הנוכחית. מפלגת שלטון צריכה לשלוט, לא רק לאסוף מנדטים. בליכוד אוספים מנדטים - ואז מאשימים את כל העולם בחוסר יכולת לשלוט. מי שרוצה מדיניות ימין ויציבות שלטונית חייב להכיר בזה.

יש שתי דרכים לפתור את הבעיה: מפלגת ימין ליברלי שתהווה תחליף לליכוד, כפי שפעם התגאו בליכוד לקרוא לעצמם "מפלגה לאומית־ליברלית"; או לחלופין - אתחול מחדש. האפשרות הראשונה היא מסובכת ונכשלה כמה פעמים בעבר, אבל היא סבירה יותר מאשר להמשיך עם הכאוס הזה. רוב הציבור הוא ימין מדיני, וליברלי בעמדותיו הדתיות. הליכוד מדבר ימין ועושה שמאל, והוא כבר לא ליברלי בעמדותיו הדתיות והכלכליות. הוא ויתר עליהן לטובת "השותפים הטבעיים".

יש בליכוד אנשים טובים, רציניים. הם אנוסים. כמו בספרד של ימי הגירוש. אני מכיר את מחשבותיהם, את עולם הערכים שלהם. בחדר הסגור הם אומרים את האמת. על במת הכנסת ובתקשורת הם מדברים אחרת. מפחדים מאינקוויזיציית הרשתות החברתיות. בכל פעם שיש הצבעה חשאית, הם באים לידי ביטוי - בבחירות לנשיאות או בוועדה לבחירת שופטים. כשזה פומבי הם נוהגים אחרת. לא פחדנים - אנוסים.

הבעיה במפלגת שלטון שעסוקה בטפל היא שכך מדינת ישראל שוקעת בטווח הארוך. כיבוי שריפות הוא לא מנהיגות. לטובת ישראל, לטובת תפיסת עולם לאומית, צריך מפלגת שלטון שעסוקה בעתיד המדינה, ולא באוויר חם.

הנה, ביום רביעי האחרון דבר לא קרה. מדינת ישראל לא עמדה בפני משבר היסטורי, ולא משנה איך הוועדה לבחירת שופטים היתה יכולה להיראות. המשבר היחיד שנוצר הוא טירוף מערכות. הבורסה השתוללה, וגם שער הדולר. נשאר רק לשאול: על מה, לכל הרוחות? מי חשב לפני חצי שנה שנציג האופוזיציה או הקואליציה בוועדה ישנה במשהו את חייו?

יש פה באמת ציבור שלם שמשוכנע בכל ליבו שפרוטקשן מטורף בכל הארץ הוא לא חשוב מספיק (לא ניכנס לוויכוח מה קרה בממשלות שהייתי חלק מהן), אבל שעילת הסבירות כן. שהכלכלה, הביטחון האישי, השירות בצה"ל - הכל בשוליים לעומת רפורמה שלא הולכת להתרחש. ומנגד - ישראלים שמהווים שדרה כלכלית וביטחונית ומשוכנעים שהממשלה הולכת להחריב את חייהם. שגיאה אופטית אדירה.

אם זה לא ברור, יש משהו משובש מאוד ביום שידורים מיוחד על הוועדה לבחירת שופטים. במחשבה שזה עניין של חיים ומוות. אין שקט. מדינת ישראל במשבר עמוק, משבר גיל ה־80, שהגיע לפני זמנו. העשור השמיני בשתי המדינות היהודיות הקודמות היה זמן של פירוק. כל מה שצריך היה להתרכז בו עכשיו הוא חיזוק היסודות. יצירת אמון ומסגרת להמשך. נתניהו היה אמור להבין זאת, הוא אחד מהפוליטיקאים היחידים בישראל בעלי תודעה היסטורית.

יש משהו משובש מאוד ביום שידורים על הוועדה לבחירת שופטים. העשור השמיני בשתי המדינות היהודיות הקודמות היה זמן של פירוק. נתניהו, בתור אחד מהפוליטיקאים היחידים בישראל עם תודעה היסטורית, אמור להבין זאת

בפועל, קרה בדיוק להפך. שנאה תהומית שמבוססת על ויכוח פוליטי. אלה כבר לא רק רשתות חברתיות, נוער שוליים או רמי בן יהודה והברנש המטונף שמחזיק שלט "שמאלנים בוגדים" - זה מכל כיוון. אנשים פה מוכנים להישבע שהם לא אחים. שאין להם דבר במשותף עם הצד השני.

היעד חייב להיות ממשלת אחדות ציונית. התנועה הלאומית־ליברלית אמורה להוביל את המהלך הזה. רק צריך לוודא שהיא קיימת.

אתוס שצריך לשכפל

השבוע היה יום המילואים. אני רוצה להתעכב על התופעה הזאת - אחוז אחד בודד מהישראלים שמשרתים במילואים. בשנים האחרונות אני שואל את עצמי שוב ושוב למה אני מתעקש על השירות הזה, למה כעסתי כשהקפיאו אותי משירות בתור חבר קבינט, למה לחזור מתי שאפשר למרות הגיל. התשובה שלי היא נוסטלגיה. אני מתעקש לשמור על ישראל בראשי בדיוק כפי שהיא היתה. מבחינתי, המילואים הם אי של נורמליות. השנים האחרונות בפוליטיקה רק הפכו את זה למוחשי יותר.   

התופעה המוזרה הזאת, שבה עורך דין, הייטקיסט, די.ג'יי ומובטל יושבים ביחד באותם הנגמ"ש, הסירה והטנק, מסכנים את חייהם ביחד ומקבלים תנאים זהים, אפילו שבחיים האמיתיים הם שונים - היא חוסר שפיות שמסמל את המקום הכי שפוי בארץ.

המילואים משמרים אתוס שבלעדיו יהיה קשה מאוד לתקן הרבה מהרעות החולות במדינה. אז נכון, הם לא נועדו לייצר הווי ואתוס לאומיים, גבעת חלפון או בריחה של כמה ימים מהבית ומהילדים - הם נועדו להגנה על המולדת. בפועל, המילואים הם הרבה יותר מזה. המקום היחיד שבו שמאלנים וימנים לא מפקפקים זה באהבת הארץ של זה, ויכולים להתווכח ביחד, לצחוק ביחד. שבו יש התחשבות בדתיים ובחילונים, כי אנחנו אחים. אני לא יודע איך לשכפל זאת למקומות אחרים, אבל זה יעד לאומי.

פינה טובה

לפני כשלוש שנים ביקרתי בעמותת לב בנימין, שנוסדה ב־1998. זה היה אחד מהביקורים הכי משמעותיים שהיו לי. באמצע מועצה אזורית, עם המון פוליטיקה מסביב, נוצר מקום שמאגד כ־300 ילדים הסובלים מנכויות וממחלות כרוניות שונות, מתסמונת דאון, משיתוק מוחין וממוגבלויות נוספות.

הסתובבתי בין הילדים למדריכים ולמתנדבים, ומצאתי שם אהבת אדם ללא קשר לדת, גזע ומין. דווקא בימים כאלה, טוב היה אם מתנדבים ומבקרים היו באים רק לראות. זה יכול לתקן את העתיד. לא של הילדים - שלנו.