הרע משני העולמות: המשותפת מקדשת את הלאומנות וממשלת ישראל את הקיפאון

מדינת ישראל במשבר אסטרטגי. איבדנו שליטה על המגזר הערבי, וזה לא רק הטבח הנורא ביפיע. המשטרה בתהליכי התפרקות מתקדמים, והשר שאחראי הוא אחד המאיצים לכך. ממשלה שנבחרה אך ורק על סמך ההבטחה להחזיר את הביטחון האישי, נכשלת בדיוק בנקודה הזאת. במקרה הזה אין מי שיצעק "בושה!" אלה שמוחים על הרפורמה המשפטית מתעלמים מהמשילות בגלל הצורך הפוליטי משמאל, ואלה שתומכים בממשלה מתעלמים גם הם בגלל הצורך הפוליטי.

המשטרה הייתה ונותרה שק החבטות של החברה הישראלית. בכל מקום שבו הדרג המדיני מפחד להחליט, הם נמצאים. מול התפרעויות של מפגינים חרדים, ערבים, שמאלנים וימנים. מספר העוזבים את שירות המשטרה בחצי השנה האחרונה הוא אסטרונומי. השכר מביש, וגם היחס והמתקפות הפוליטיות לא עוזרים. כשהפיקוד הבכיר פורש, זה כבר מצב מסוכן.

המפגש של נתניהו השבוע עם הרשימה המשותפת הוא תמצית הבעיה. במשך חמש שנים וחמש מערכות בחירות מנהל הליכוד קמפיין על כך שחברי הרשימה המשותפת הם תומכי טרור. מנסור עבאס, מרגע שלא צלחה הקואליציה איתו, הפך לתומך טרור בעצמו. וזה אחרי שהתחבק עם השרים הנוכחיים.

מה עושים עם תומכי טרור בישראל? התשובה היחידה שאני מכיר היא מפגש בין כוונות. לא חיבוקים, לא לטכס עצה על פעילות אזרחית, וגם לא להפגין חברות ב"פרסה" - האזור שמאחורי מליאת הכנסת. מכיוון שכך, יש רק שתי אפשרויות: הראשונה היא שמפלגת השלטון מנהלת מגעים עם תומכי טרור, או - שהליכוד משקר לבוחריו.

בשנים האחרונות התנגדתי לישיבה משותפת עם הרשימה המשותפת. אני עדיין מתנגד, לא בגלל טרור אלא בגלל פגיעה בתהליך ההשתלבות.

בעיניי אנחנו בורחים מאחריות כבר עשורים. אחריות משמעותה אזרחים עם זכויות פרט וחובות; אחריות משמעותה אכיפת חוק וסדר, איסוף נשק בלתי חוקי, מאבק ביבוא נשים מעזה ומחברון למגזר הבדואי בנגב, יד קשה בערים המעורבות, מאבק כלכלי בעבירות המס וחינוך, חינוך להשתלבות; אחריות פירושה סובלנות של הרוב כלפי המיעוט, היהודים כלפי הערבים, אבל גם של המיעוט כלפי הרוב.

אין סיבה שמישהו לא ירגיש נוח עם ישראל כמדינה יהודית. יש בעולם מדינות לאום דמוקרטיות רבות, שיש בהן מיעוט אשר חי בשקט ובשלווה. מיעוט שנוח לו עם ההמנון, או שלכל הפחות מסתדר איתו ולא רואה בו או בדגל ובסמליו התרסה. מיעוט שלא רואה בצבא שמגן על מדינתו יריב.

בכולן הרוב קובע את האופי של המרחב הציבורי. את הסמלים, את הסממנים, את ההמנון. כמו המגן דוד שבדגל ישראל, שלרבים בחברה הערבית לא נוח איתו - בדגלים של אוסטרליה, דנמרק, בריטניה וניו זילנד יש צלב. בכל הדמוקרטיות האלה יש מיעוטים יהודיים ומוסלמיים, שמצדיעים ונעמדים עם הרמת הדגל, ללא שום תחושה של פגיעה או כפייה.

באיטליה ההמנון נכתב על מלחמת העצמאות נגד אוסטריה. המילים בסופו תוקפניות, אך האוכלוסייה דוברת הגרמנית מזדהה איתו. בהולנד הפרוטסטנטית מהלל ההמנון את המלחמה בקתולים הספרדים. מה עושה המיעוט הקתולי? מקבל את השורשים של כתיבת ההמנון בהבנה.

באיזו שטיפת מוח שכנעו אותנו שזה סביר שרק פה יש מנהיגות שלא יכולה לסבול את סמלי מדינתה? ומהצד השני, איך שוכנענו שאין לממשלה אחריות לייצר את השילוב ולעודד תהליך ישראליזציה? אנחנו לא משתמשים במקל, וגם לא בגזר. ככל שזה "ימין מלא" יותר, כך זה חלש יותר.

לפני שלושה עשורים רוב הבדואים בנגב בגיל 18 התגייסו. היום הם הפכו למיעוט. מי שמתגייס המדינה מתעלמת ממנו, ומי שלאומן - המדינה מתעלמת ממנו.

פגישת נתניהו עם המשותפת היא הרע שבשני העולמות. ערביי ישראל שמאמינים בישראליזציה הופכים לאויב, בעוד הלאומנים הערבים יושבים איתו, וזה אחרי שטוענים כי הם תומכי טרור. המשותפת מקדשת את הלאומנות ונלחמת בישראליזציה. ממשלת ישראל מקדשת את הקיפאון.

שיהיה ברור: הכאוס במגזר הערבי הוא קודם כל תוצאה של חינוך ואובדן מנהיגות שם ופה. האמת המצערת היא שאין לנו סיכוי - לא הממשלה הזאת, וגם לא אלה שהיו לפניה. גם לי יש אחריות כשר לשעבר, אני בעד להכניס את השב"כ, אבל לפני השב"כ, שתיכנס הממשלה. לא רק בהצהרות. כשמדברים על חוזה חדש, אי אפשר שהוא יעסוק רק בשילוב החרדים, ולא יכלול מלחמת חורמה בכאוס במגזר הערבי, מלחמה בבריחה מאחריות, ולא פחות חשוב - בצביעות.

כך נראית שחיתות שלטונית

במשך שנים ארוכות חברת דואר ישראל סבלה מהפסדים קשים של מאות מיליוני שקלים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היתה עובדים מיותרים. לא אחד או שניים, אלא קרוב ל־2,000 מתוך כ־5,000 עובדים. איך זה קרה? סיאוב פוליטי. שנים של "שרי דואר", שהפכו את החברה הזאת למפעל מינויים פוליטי. שחיתות בחסות כוח פוליטי. בשני העשורים האחרונים זה הליכוד, אבל לפני כן היו מפלגות אחרות, עוד מימי מפא"י. כך, כשהגעתי לתפקיד שר התקשורת, מצאתי חברה על סף חדלות פירעון.

לא אלאה אתכם בפרטים משעממים, אבל החברה נכנסה לתהליך הפרטה ויו"ר חדש מונה: מישאל וקנין. לא מקורב של איש, אלא איש מקצוע מעולה. לפני חודש החברה הפכה רווחית לראשונה, והתהליך אמור להימשך.

כעת שלמה קרעי, שר התקשורת ואיש הגימטריות, צריך את הדואר לפעילים. הכסף מהציבור. לכן הוא מנסה לפטר את וקנין למרות התנגדות הדרג המקצועי והייעוץ המשפטי ולהביא איש משלו, אנשים רבים משלו. מה וקנין, מנהל מבריק חובש כיפה מאשדוד, עשה רע? הוא פשוט מונה על ידי בקדנציה הקודמת, וכנראה לא הצהיר שהוא תומך ליכוד. כך נראית שחיתות שלטונית.

פינה טובה: כל הורה מכיר את ההתרגשות של לידת ילד. אבל יש גם תופעה הפוכה - בכל שנה ננטשים בישראל מאות תינוקות בבתי החולים, נטולי משפחה וחום ראשוני שמשפיע לשנים ארוכות. ב־2004 ייסדה מיכל קוריאט את עמותת "חיבוק ראשון" - 500 מתנדבות שמעניקות לתינוקות הנטושים מגע, חום ואהבה, שעל פי כל המחקרים מצילים חיים ומשנים חיים. אין תמורה במגע עם תינוק, לא הכרת תודה - רק לעשות טוב.