המאבק בדמוקרטיה, לא על הדמוקרטיה

עמוס מלכא הוא אנטי־דמוקרט. יש דברים שצריכים להיאמר ללא כחל וסרק וללא פחד. אז נגיד אותם: עמוס מלכא הוא אנטי־דמוקרט. הוא אולי אלוף מעוטר, מצביא דגול, וכל מה שכתוב לזכותו בוויקיפדיה, אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית והחותכת שעמוס מלכא, אלוף במילואים, הוא אנטי־דמוקרט.

זה חצוף? אז אולי כדאי שניגמל כולנו מיראת הגנרלים הילדותית והנפסדת, שאוכלת כל חלקה טובה בתרבות הדמוקרטית של ישראל. זה חריף? אני חושב שעל חברי כנסת של הליכוד והימין, כולל אלופים לשעבר, ובכלל על מצביעי ימין שלא חושבים כמו עמוס מלכא, נאמרים בפומבי דברים הרבה יותר חמורים, כעורים, אלימים ומסיתים. ובכל הכבוד, עמוס מלכא בעצמו הסביר פעם שנתניהו הוא "איום על המוסריות והדמוקרטיה", לא פחות. מתי זה היה? לפני שלוש שנים, ערב בחירות סיבוב ג', בחודש מארס 2020. שום רפורמה לא נראתה באופק אז, אבל את הפוזיציה אפשר היה לזהות למרחוק.

אז אם מקלפים לרגע מעמוס מלכא את הילת הדרגה הצבאית, את קול הבריטון ואת תועפות הביטחון העצמי, מגלים לובש מדים אנטי־דמוקרט, ועוד מהסוג הבריוני. כשהוא מזהיר נבחרי ציבור, בלי להתבלבל, שעד שהם לא ייסוגו מכוונתם הלגיטימית לממש את השקפת העולם שלהם במסגרת תפקידם הם ימשיכו לספוג הצקות, הטרדות ורדיפות - הוא מעביר מסר אנטי־דמוקרטי קיצוני, מהסוג שפורם בגסות את חוטי הדמוקרטיה פי אלף משינוי מינורי בשיטת מינוי שופטים בישראל.

מגפיים מול הכנסת

עמוס מלכא מספר לעצמו ולסביבה שהוא חייל במלחמה על הדמוקרטיה. אבל תראו איך נראית הדמוקרטיה שהוא וחבריו רוצים: דמוקרטיה שבה נבחרי ציבור מבוהלים מלחץ הרחוב; דמוקרטיה שבה הון צבאי, כלכלי ותרבותי מכתיב השקפות עולם, ולא המצפון הדמוקרטי של האזרחים; דמוקרטיה שבה נעשה שימוש נואל בדרגות ובמשאבים צבאיים לצורך סחיטה פוליטית; מדינה שבה מתקיים מאזן הרתעה בין קבוצות מפגינים מיליטנטיות, שפועלות בחסות בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כדי להטיל מורא על נבחרי ציבור; מדינה שבה אנשים כמו עמוס מלכא מנצלים את יוקרתם, מעמדם, הסמכות השילוחית שלהם, מערכת הקשרים שלהם והשפעתם הדיפוזית על מוקדי העוצמה בישראל כדי לוודא שחברי כנסת יעשו מה שעמוס מלכא וחבריו רוצים - ולא מה שהבוחרים שלהם שלחו אותם לעשות.

אפשר לקרוא לזה מאבק על הדמוקרטיה, שומרי סף של הדמוקרטיה, לוחמים למען הדמוקרטיה, וכל מיתוג שתועמלני היח"צ יחליטו למרוח על השלטים, החולצות והדגלים הממומנים. זה לא משנה את העובדה הבסיסית, והחותכת, שעמוס מלכא שותף מלא, מרכזי ואפילו מוביל למהלך אנטי־דמוקרטי, שבו הוא מעמיד את המגפיים הצבאיים אל מול הכנסת ואומר לאזרחי ישראל: אני אדאג שלפתק שלכם בקלפי לא תהיה משמעות מעשית. אני אדאג לנטרל את היכולת של הנציגים שבהם בחרתם לממש את השקפת עולמכם.

וכן, כולנו קראנו את הפרק הזה בספרי האזרחות. זו מחאה, ומחאה נועדה לקדם או למנוע שינוי, במגוון רחב של כלים, כולל כוחניים. בשביל זה יש הפגנות, ומאבקים, ומגזר שלישי, וארגוני חברה אזרחית, ומובילי דעה. כולם פועלים כדי להשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות. ומול כולם גם מתקיים מאזן הרתעה. כך עובדות שביתות במשק. שום ממשלה לא משתכנעת מטיעוני המורים או האחיות כשהם דורשים לפתוח הסכמי שכר; שרי אוצר נבהלים משיתוק המשק, נדחקים להיכנס למו"מ - ומתפשרים.

אבל שביתות הן כלי שמשמש את החלשים, את אלה שמשקלם בדרך כלל שווה פחות בזירה הציבורית, ושללא שימוש במנוף לחץ איש לא יתייחס אליהם. עמוס מלכא וחבריו הם לא כאלה, בדיוק להפך. עמוס מלכא וחבריו בצמרת הביטחונית והכלכלית מושכים בחוטי השפעה שאזרח מן השורה, המצביע הפשוט של שמחה רוטמן או יריב לוין, יכול רק לחלום עליהם.

וכשעמוס מלכא מנצל את היתרון החברתי שלו כדי לנסות לכופף חברי כנסת ולכפות על הציבור את עמדותיו - הוא מנופף בנבוט מעל ראשה של הדמוקרטיה. זו טקטיקה כל כך מנוגדת לרוח הדמוקרטיה והדיון הציבורי, שאפילו יש לה שם גנאי: "ארגומנטום אד־בקולום", טיעון קש שבו הדובר מאיים במקל - במקום לשכנע בנימוק. זה כשל רטורי, שהוא גם כשל מוסרי.

מקלות במקום קולות

זו תרבות בריונית. בדיוק כמו כמה מחבריו שמעודדים קריאות למרי, איומים בסרבנות, תרחישי מלחמת אזרחים ושאר הפחדות: הכל מגיע מאותו מקום שבז עמוקות למחלוקת, לדיון רציונלי ולזכותו של אזרח להשתכנע (או לא להשתכנע) בדעה צלולה ולא מתוך פחד. ואין פלא שהכל מגיע מאותה מערכת ארגונית, שמערכת ההפעלה שלה מבוססת על פקודות, ציות, סמכות ואיום מרחף בעונשים; מערכת שבה מצופה מהפרט לנטרל את עמדתו - ולמלא פקודות.

שם התעצבה דמותו הדמוקרטית של מלכא, זה מה שעמוס מלכא יודע, וזה מה שהוא רוצה: שהחברה הישראלית תסור למרותו ולסמכותו. ואם היא בכל זאת תחליט לעמוד זקופה, ואם נבחרי הציבור יעמדו על זכותם וחובתם לממש את השקפת עולמם כמתבקש בדמוקרטיה - עמוס מלכא ידאג שהם יפחדו מהמקלות שלו, של חבריו ושל פעיליו.

הבעיה העמוקה היא לא מלכא, אלא התרבות הפוליטית שתשתרש פה אם מלכא וחבריו יצליחו להכניע את הדמוקרטיה. בשלב הזה יהיה ברור לכל הצדדים שבישראל כבר אין טעם לדבר, לשכנע, לדון. אם מלכא וחבריו יצליחו במשימתם "להרתיע" את נבחרי הציבור, ניכנס לעידן שבו כל מה שצריך הוא להחזיק במקל גדול ולנופף בפוזה מאיימת מעל הראש. דמוקרטיה של מקלות במקום קולות.