הדגלים אותם דגלים - המחזיקים בהם משתנים

"הדגל שלי הוא כחול ולבן", שרים הילדים בגן מייד כשחוזרים מחופשת הפסח, אתמול, היום וגם מחר.

הדגל שלי הוא כחול ולבן כמו הים והמדבר. כמו הפייסבוק אחרי הלוויה של רינה ומאיה, שאבא שלהן צעק במבטא אנגלי שלם ובלב שבור "עם ישראל חי"; כמו הפגנות מחאה בתל אביב שבהן אחינועם ניני, שכבר אין לה מבטא, שלחה תנחומים למשפחות, וגם ניחומים באיטלקית על רצח התייר בטיילת.

"כל הארץ דגלים־דגלים", לומדים ילדים לשיר, במסגרות הזרמים הממלכתיים לסוגיהם, בין יום השואה ליום העצמאות. כל הארץ דגלים כמו שרשרת אנושית בגשם כבד בכבישי גוש עציון בדרך ללוויה של לוסי יומיים אחרי, דגלים כמו באותן הפגנות שבגלגול הקודם הוסיפו דגל שחור ליד, אבל אחרי הבחירות החליטו שהסמל החדש הוא דגל. פחות אנשים הגיעו להפגין בשבת שאחרי הרצח, אבל לא ממניעים של סולידריות.

"המארגנים אמרו מראש שיהיו פחות אנשים כי הרבה נופשים בחו"ל", הבהירו בכנות בחדשות 12. אכן, חל פיחות, אבל בשבוע הבא הכל ישוב אל המצולות.

ברשתות החברתיות רואים יותר דגלים, אף שבעיתון "הארץ" התעקשו שמדובר ב"מתנחלות שנורו בכבישי הגדה". גם המגזר החרדי, שלא מניף את ה־דגלים, מילא את האינסטגרם שלו לאור בקשתו של הרב ליאו די. אולי המגזר החרדי, שטעם יותר מדי טרור, מתחיל להיות מושפע. מדובר באחד הביטויים המרתקים של המחלוקת: אותם דגלים מונפים במחנות השונים.

אחדות הדגלים מחדדת את העובדה הפשוטה: רוב העם מזדהה עם הדגל, נהנה להרגיש ציוני. הפוליטיקאים יודעים מי נגד מי, מארגני המחאות מסונכרנים, אבל לא בטוח שלעם ברור על מה נלחמים.

אגב, לפעמים דגל ישראל זה טריק, כמו בפינוי מגוש קטיף, כשכוחות הגירוש ענדו תגים עם דגל רגע לפני שמסרו למחבלים חבל ארץ פורח לשימושם החופשי. מיתוג. יכול להיות שכאומה מתבגרת יגיע שלב שנהיה קנאים לשימוש בדגל וב"כחול־לבן" כשם שאנו קנאים כיום לאזכורי־שווא של זיכרון השואה. אבל עוד לא הגיע הרגע.

נרטיב כחול־לבן

במחנה השמאל זה עניין של זמן עד שאחדות הדגלים תתפזר. כבר עכשיו שולי המחנה מתקשים להתאפק, אף שהם רואים כמה המהלך מצליח כשהם מדירים ממנו את הערבים.

בתקשורת המיינסטרים מחביאים את המחלוקות המבעבעות סביב השימוש הבלעדי בדגל ישראל. הרי כשהחלו ההפגנות, ובאופן טבעי גם דגלי פלשתין הונפו בכיכרות, הימין עט עליהם כמוצא שלל רב, חשף את "פרצופה האמיתי של המחאה". מארגני ההפגנות נכנסו לתפקיד "משטרת הדגלים":

נאומים של ערבים־ישראלים צונזרו, דגלי פלשתין נאסרו לשימוש, וראשי השמאל הערבי־פוליטי העידו כיצד ביקשו מהם לחתוך החוצה. ההדרה הזאת אפשרה מיתוג מחדש של מגילת העצמאות ושל דגלי ישראל, ואפשרה את כניסתם של ציבורים נוספים, מרכז פוליטי ואף ימינה ממנו.

כשנתניהו שהה בלונדון, מול הפגישה עם בלייר הפגינו ישראלים נגד הרפורמה ופלשתינים נגד ישראל. כמחווה תמימה מפגינות נגד הרפורמה הצטרפו להפגנת הפלשתינים. הפלשתינים, אגב, סירבו לקבלן.

השמאל הישר כועס שההפגנות הן ליהודים בלבד - הרי הרפורמה מעצבנת בין השאר משום שהיא נועדה, למשל, לאפשר ליהודים להקים בנגב יישובים בלי בדואים, מהלך שבג"ץ לא מאפשר כיום. אז למה לנופף בדגלי ישראל ולהחביא דגלים של מיעוטים?

מדינת כל מנפנפיה

את מיתוג הדגל כסמל המחאה קוצר גנץ בסקרים האחרונים משתי סיבות: ראשית, מפלגת כחול לבן, שמותגה לכתחילה כאופציה הפטריוטית שמול נתניהו, מקבלת רוב מול הליכוד. שנית, גנץ, שמתפקד ברגעי משבר פוליטיים כנחמן שי במלחמת המפרץ, מרגיע את הישראלי הממוצע, שבסך הכל אוהב להתחבק עם הדגל.

אנחנו ישראלים ואנחנו עייפים. אין לנו כוח לקרוא את האותיות הקטנות של הסעיפים הקשורים בהפיכה המשפטית, גם אם אנחנו מזדהים איתם - הטרנד הוא להפגין נגדם. אנחנו ישראלים, אין לנו סבלנות להיזכר מה היה עם המנהיג שמדבר רגוע, ואם הוא כרת ברית עם המנהיגים שחושבים שההמנון ששרים בסוף כל הפגנה אינו לגיטימי. מספיק לנו שהמפלגה שלו קרויה עם שם הצבע הנכון.

זוכרים איך צחקו על ביבי, שהוא מחביא את מירי רגב כדי לקושש קולות? איך ירדו על סמוטריץ', שהעלים מהקמפיין את אורית סטרוק כדי שהציבור לא יזכור מה שפחות עובד אלקטורלית? ראשי המחאה מחביאים את הציבור הערבי. המיתוג הכחול־לבני עומד להתהפך על מי שמאמין בדגל כסמל המחאה.

רבים מהיוצאים למחות, זה ידוע, כבר לא מפגינים רק בגלל הרפורמה אלא משום שכואב להם על המדינה. מאוכזבים משרים בממשלת ימין שמגיעים להלוויות ועומדים בשורה הראשונה, מכך שמפלגת שלטון יוצאת למהלך ענק ואפילו לא מכינה טיקטוק קטן כדי שנבין למה היא מתכוונת.

מר על הלב כי חוץ מלבכות עם דגל, ולנפנף בדגל, מנהיגים משני הצדדים משדרים שאין להם או לאזרחים מה לעשות.

אז אולי, אולי אלה צריכים להיות קווי היסוד של הקואליציה הישראלית הבאה: יהודית ודמוקרטית ומזדהה עם הדגל. לא קואליציה שמזדהה ומנופפת כדי להשיג משהו פוליטי כרגע, אלא כי היא מאמינה שעם ישראל חי. אמונה אלמנטרית. דגל מדינת כל מי שחי בה. זאת הסכמה בסיסית שאפשר לחזור אליה בדרך לממשל מתוקן.