אדי סעיפים ומעמדות בעליון: הרפורמה הסתיימה בתאונת שרשרת

"כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים". המשפט הקולע שאמר המלאך בחלום הלילה למלך כּוזר, מתמצת את שלושת חודשיה הראשונים של ממשלת נתניהו השישית. גם בסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה, סבורים איך לומר, שמוצלחים הם לא היו. רפורמה משפטית היא חיונית, אין על כך ספק. אך התוכנית שהוצעה והאופן שבו הוצאה לפועל, בתוספת שורה ארוכה של טעויות נוספות מצד הממשלה, הולידו תאונת שרשרת שמדי יום עוד מכוניות התרסקו לתוכה.

נתחיל מהרפורמה, שקרעה את המדינה. בסופו של דבר, נותרה ממנה בסך הכל שארית של סעיף אחד, וגם הוא בעייתי. בתחילת הדרך הונחו על השולחן פסקת ההתגברות, מינוי יועמ"שים במשרת אמון ומניעת פסילת חוקים בידי בג"ץ. כל הסעיפים הקריטיים הללו התאדו, בין היתר משום שלא הוכנו כראוי.

לאורך התקופה הממשלה נגררה ונגררה, גם קיפלה את רוב הסעיפים וגם שילמה את מלוא המחיר הציבורי. עם מה נשארנו? עם חברה קרועה ועם פשרה שאינה חמה ואינה קרה, אלא נראית כמו תבשיל שתכננה ועדה.

כי לפי "נוסחת רוטמן", לקואליציה יהיה כוח למנות רק שני שופטים בכל קדנציה. הבאים בתור ייבחרו בהתאם למתכונת הישנה, שבמסגרתה לשופטים יש כוח וטו בוועדה לבחירת שופטים. כל אדם מבין כי הבידול באופן בחירת השופטים ייצור שני מעמדות בבית המשפט העליון: יהיו השופטים הרגילים, המקובלים, אלה שייהנו מלגיטימציה כללית, ובפרט של עמיתיהם השופטים הוותיקים; ויהיו אלה שיסומנו כ"כממונים מטעם הקואליציה", ימנית או שמאלית, כלומר כפוליטיים. כמו הכשרי רבנות ובד"ץ, כך נקבל שופטים עם כשרות פוליטית ועם חותמת בג"ץ. נכון, זה עניין של נראות. אך אמון בבית המשפט, שלמענו הרפורמה נולדה כזכור, הנוסחה המפותלת הזו לא תוסיף.

משפטנים שמכבדים את עצמם לא יסכימו מן הסתם להתמנות לעליון, במנגנון של בחירה בידי הקואליציה. ניסח במדויק את הבעיה, בני גנץ, השחקן המתון יחסים באופוזיציה, כשקרא "לכל משפטן הגון להסיר את מועמדותו לתפקיד שופט בעליון אם החקיקה תעבור, ולא להסכים להתמנות כשאות קין פוליטי על מצחו ועל פסיקותיו".

ומעבר לכל זה יש לתמוה תמיהה גדולה: האם על מינוי שני שופטים בקדנציה היתה כל המהומה?! על זה התעקשתם חודשיים?! על זה קרעתם את העם, זעזעתם את הכלכלה, עוררתם ביקורת בינלאומית, ערערתם את צה"ל, הקמתם עליכם את מערכת המשפט?! על תוצאה שגדעון סער ואיילת שקד הגיעו אליה כבר לפני שנים, בלי לחולל מהומת אלוקים?! ההתנהלות הזו פשוט בלתי מובנת. היא מחזקת את הרושם שהממשלה, לפחות במערכה הראשונה שלה, אינה יודעת כיצד לעבוד.

השרים ובכירי הקואליציה לפותים בבועה הפוליטית של עצמם, לעיתים מתנהגים ומתבטאים בחוסר בגרות ובחוסר אחריות, בלי לראות את התמונה המלאה, בלי לחשוב כיצד הדברים ייראו בצד השני של העם או מעבר לים, ובלי להביא בחשבון את ההשלכות.

מחיר יקר

מילא אם כל זה היה מביא בצידו תוצאות מרשימות, אלא שהמאזן מאוד לא מרשים. בסוף כנס החורף של הכנסת, הקואליציה מוצאת עצמה עם מחירים כבדים וביצועים דלים. ההישגים המשמעותיים היחידים הם בתחום האידיאולוגי, ובראשם הסדרת תשעה יישובים צעירים ביו"ש, וביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון השבוע. בכל השאר, המגמות הפוכות ביחס למה שהובטח בבחירות: יוקר המחיה זינק, בכלל זה הריבית על המשכנתאות. המשק כולו נכנס לתקופת סיכון בגלל בעיות הפנים, בשעה שקטר ההייטק סובל מזעזוע עולמי.

בביטחון האישי - הדגל המרכזי שהונף בבחירות - אין שום שיפור. אדרבא, לצערנו בכל שבוע יש פיגוע, לא פחות מאשר בימי הממשלה הקודמת. וממש כפי שקרה בתקופתה, גם הפעם הצבא מגביל את עצמו מלפעול בתקופת הרמדאן. גם במשילות בישראל הקטנה - עוד הבטחת ליבה של ממשלת הימין - לא נרשם שום שינוי, אולי להפך. המשטרה, שזה תחום אחריותה, נקרעת לגזרים בידי שר שלא יודע לנהל. ככה לא בונים משילות. ככה לא מושלים. 

במקביל, היחסים הבינלאומיים מתכרסמים, כולל מתיחות קשה עם הנשיא האמריקני. לא נורא שהשגריר מייק הרצוג ננזף בגלל ביטול ההתנתקות. המסר הביטחוני־מדיני מההחלטה הזו שווה את הנזק הדיפלומטי. אבל היעדר פגישות בין ראש הממשלה לביידן ובין השרים לעמיתיהם, הוא מגמה לא טובה.

זה נראה כאילו היושבים בלשכות השרים טרם קלטו שיש עולם שלם שם בחוץ שאין ברירה אלא להתחשב בו. במרוצת השבועות שחלפו מאז הקמת הממשלה, היה מצופה שהשרים יפנימו את הנקודה, יסיקו מה מתחייב ממעמדם וישקלו שיקולים לאומיים רחבים ולא רק צרכים פוליטיים מיידיים. באופן תמוה זה לא קרה. במקום להרגיע, שרים וח"כים ממש על בסיס יומי, רק שפכו עוד דלק למדורה.

מדי יום צצו אמירות והצעות שהבהילו עוד יותר את מתנגדי הממשלה ורק הגבירו את המוטיבציה שלהם להילחם בה. מ"חצי עם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא" של גפני, ועד ההצעה שהעלה השבוע ח"כ אליהו רביבו, להשתלט על ועדת הבחירות המרכזית. דווקא ממשלה שיש בה כל כך הרבה תלמידי חכמים, שכחה את המלצת חז"ל: "חכמים היזהרו בדבריכם".

וגם כאשר מגיעים ויתור או הרגעה, הם קורים מאוחר מדי ובאופן שלומיאלי. רק השבוע, אחרי חודשיים שהמדינה בוערת, רוטמן ושר האוצר סמוטריץ' כינסו מסיבת עיתונאים ובה דיברו אל הציבור והסבירו למה בכלל נדרשת הרפורמה. באמת בוקר טוב. גם זה קרה אחרי שסמוטריץ' נסע לארה"ב ולצרפת, לשתי נסיעות שנגרם בהן נזק מדיני חמור: באמריקה הוחרם על ידי הממשל, ובצרפת הדליק שריפה בינלאומית בשל האמירה "אין עם פלשתיני". אלה הם רק סימפטומים לממשלה, שלפחות עד היום, כאילו חיה בעולם אחר.

גנץ בקצה?

התעלומה הגדולה בכל הסיפור היא נתניהו. אי אפשר להבין מה הוא רוצה: יום אחד הוא מלבה את האש; יום למחרת מרגיע את הרוחות. בישיבת הממשלה ביום ראשון כרך באותה הצהרה את איראן, הטרור והמפגינים, משל כולם אויבי המדינה.

אחרי 48 שעות, יצא לפגוש מתגייסים חדשים בבקו"ם ואמר להם בנועם (ובצדק), "אין לנו מדינה בלי צבא, אין לנו מדינה בלי חיילים שמתגייסים לשירות - אתם מתגייסים להגן על המורשת". האם נתניהו שולט באירועים או נסחף אחריהם? האם מאיזו סיבה עלומה הוא מלהיט את הרוחות, או שמא באמת מחופר בצדקת עמדתו ולא מסוגל לבוא לקראת הצד השני? יש הסבורים שבקצה הכאוס מחכה בני גנץ.

כלומר, נתניהו מאמלל את בן גביר כדי שבסופו של דבר זה יזוז הצידה ויאפשר למחנה הממלכתי להיכנס לממשלה במקום עוצמה יהודית. אצל נתניהו, שרואה כמה מהלכים קדימה, אי אפשר לשלול כלום. אך גם אם זו הכוונה, כרגע היא נראית רחוקה מאוד מהשגה, ובכל מקרה הנזקים שבצידה ממש בלתי נסבלים. בסוף השבוע הבא הכנסת ועימה הקואליציה ייצאו לפגרת האביב. כדאי מאוד שנתניהו, השרים והח"כים ינצלו את החופשה להפקת לקחים, כי יש הרבה.