כל יום מוליד סרט אסונות חדש. הקטסטרופה החדשה היא "משבר חוקתי". כל המערכות בישראל יעמדו על סיפה של ההיסטוריה, ויצטרכו להחליט: למי לציית - לממשלה או לבג"ץ? וכבר נכתבים הגיגים ומתגבשים נימוקים, מדוע "ברגע האמת" יש לציית לשופטים - ולא לממשלה הנבחרת. לתפארת הדמוקרטיה הכי גדולה.
אבל למה בעצם שזה יגיע לידי כך שרמטכ"ל או מפכ"ל, או לא משנה מי, יידרשו להכריע למי לציית? מה בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים - ופסילתו האפשרית של אותו השינוי - מערער את סמכותה של הממשלה בתחומי המשילות האחרים של המדינה? איפה זה נוגע לסמכות שר הביטחון להורות על פעולת סיכול, או לזו של השר לביטחון הפנים להוציא מבצע לאיסוף נשק בלתי חוקי, או למנדט של ראש הממשלה להכתיב קו אסטרטגי?
הכנסת מחוקקת חוק, וכמו שכבר קרה לא פעם במציאות הפוליטית־משפטית האבסורדית שלנו - אומה שלמה תכסוס ציפורניה בציפייה למוצא פיה של הערכאה העליונה.
כבר ידוע שהחוק, אם ייפסל, יחזור לדיון. העברתו אינה מבטלת את בג"ץ. פסילתו אינה מוציאה את הממשלה לנבצרות. אפשר, לכאורה, לחשוש מפני תרחיש נקודתי שבו שר המשפטים מתעקש למנות שופטי עליון חדשים, בוועדה שתורכב לפי המתווה שזה עתה נפסל. הדעת נותנת שהוא יימנע מלכנס את הוועדה כליל, כדי לא לציית - ולא לא־לציית.
משתמשים בגל הסרבנות כמנוף לחץ על הממשלה. אותו הדבר "משבר חוקתי" - עצם הדיון בו מקנה לו בהדרגה לגיטימציה
אבל הצירוף המבהיל "משבר חוקתי" מונח על השולחן, והוא מכוון לראשי מערכות אחרים - ולא למשמר בתי המשפט. כי אם יש משהו שהשבועות האחרונים לימדו אותנו, הוא שכשאיום כלשהו מונח על השולחן באמצע החודש, סביר שהוא יוכנס לפעולה עד סוף החודש. זה בדיוק מה שקרה כש"הזהירו" מפני סרבנות צבאית. כעת ברור שאלה לא היו "אזהרות", כי אם איתות הכשר - ואז שימוש בגל הסרבנות כמנוף לחץ על הממשלה.
אותו הדבר "משבר חוקתי" - עצם הדיון בו מקנה לו בהדרגה לגיטימציה. את דיוקנן של השופטת חיות ושל היועמ"שית בהרב־מיארה לבשה מי שלבשה על שמלת מחאה בשבוע האופנה. יבין מי שיבין בצמרת מערכת הביטחון באיזה צד של המחלוקת צריך להתייצב. ואם הוא לא יבין - אז בר־לב וארגמן וחלוץ יעזרו לו להבין.
ועוד לקח: הממשלה פחות או יותר ירדה מחקיקת הבזק של הרפורמה, והיא לוקחת פסק זמן עד אחרי הפגרה. זה מה שדרשו ממנה ראשי האופוזיציה כתנאי להידברות. אבל אף אחד מהם לא עושה רושם של הנמכת להבות. זה כנראה לא משנה על מה הממשלה תוותר ועד מתי היא תדחה את כוונותיה.
הקולות שקראו "להרעיד את הרחובות", ושהעבירו רמזים דקים על מרי ועל סרבנות הרבה לפני שלוין הכריז על הרפורמה - ימשיכו לקרוא "להרעיד את הרחובות" גם כעת. ולכן, חרף החשש מעימות, ייתכן שיש גם מסר מנהיגותי שחשוב להעביר בעצם קידום החוק היחיד שנותר בשלב זה מהרפורמה. ואם בג"ץ יפסול, כצפוי - מוטב להפסיק לקשקש על אי־ציות לבג"ץ, ולמנף את האירוע לחזית שהממשלה מזניחה: המאבק על דעת הקהל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו