נתניהו חייב להיפגש עם הטייסים

בעוד חמישה שבועות תציין ישראל את היום האזרחי הקדוש ביותר בלוח השנה, יום הזיכרון לחללי צה"ל. שרי הממשלה שיגיעו לנאום בבתי העלמין הצבאיים צפויים למחאות, כולל מצד הורים שכולים. אפשר כבר לשמוע את הקולות שיקראו להם אנרכיסטים, ויאשימו אותם בפגיעה בקדושת היום. טענה קצת בעייתית כשהיא תופנה כלפי מי ששילמו את המחיר היקר ביותר עבור חיינו כאן.

הלוגיקה הזאת תקפה גם לדיון שמתקיים סביב החלטתם של מאות טייסים שלא להתנדב השבוע למילואים. זאת בהמשך להחלטה דומה של אנשי מערך המבצעים המיוחדים. אלה ואלה הבהירו כי אם ייקראו לפעילות מבצעית - הם יגיעו. עד אז, אמרו, הם מעדיפים להשקיע את זמנם במלחמה אחרת: על הדמוקרטיה ושלטון החוק.

אפשר לדון לנצח האם מדובר בסרבנות או באי־התנדבות. אלה דיוני סרק. בדיוק כמו להורים השכולים, גם למעט שעושים כאן מילואים יש מעמד מיוחד בחברה הישראלית. לא כי הקול שלהם בקלפי שווה יותר, אלא כי הם תורמים יותר לקיומה של המדינה. זכותם של החרדים לסבור שאמונתם היא שמקיימת כאן את המפעל הציוני. בפועל, מי שעושים זאת, ובדרך גם מסכנים את נפשם, הם אלה שמשרתים - בסדיר, בקבע ובמילואים.

הצעות החוק הנוכחיות, שמשוות את תנאי הלומדים בישיבה לאלה שמשרתים בכוחות הביטחון - ובוודאי אלה שהופכות את הפטור למוצהר וחוקי - הן שבר גדול: במודל צבא העם ובהבנה שכולם אמורים לתרום את חלקם. אם אלה שלא משרתים (חרדים, ערבים, משתמטים) היו נדרשים לשירות לאומי מקביל, ניחא; הפטור הגורף שיינתן להם עלול ללמד שיש בני מוות, ויש בני חיים. המילואימניקים שהודיעו כי לא יתייצבו לאימונים אמרו במקביל כי הם מוכנים להמשיך ולסכן את חייהם. אבל הם דורשים לעשות זאת עבור מדינה יהודית ודמוקרטית. בולמוס החקיקה הנוכחי מעלה אצלם חשד שכוונת הממשלה אחרת.

מחובתה של הממשלה לשכנע אותם (ואת הציבור כולו) שלא כך. מצופה היה מראש הממשלה להיפגש איתם. זה לא עניין של צדק או של הורדת ידיים - זה עניין של ביטחון לאומי.

נתניהו שלח את הרמטכ"ל להתמודד עם הסרבנים, ואת המפכ"ל להתמודד עם המפגינים. זאת בריחה מפוארת מאחריות. מתחייב, לפיכך, שהרמטכ"ל והמפכ"ל יבהירו לממשלה את תוצאות המהלך: פגיעה בלכידות, וכתוצאה ממנה בכשירות המבצעית. בשבוע שבו קיבלנו תזכורת לנפיצות מצפון, מעזה ומיו"ש, ועם חודש הרמדאן וההתרעות לפיגועים, מצופה היה מהממשלה ומהעומד בראשה לחבק, לא לפרק.