תיבת הפנדורה של השוויון בנטל

אין מנהיגות בישראל. אף אחד לא שולט במחאה, ואף אחד לא שולט בקואליציה. אנחנו במשבר פנימי שרק הולך ומסלים, ומתווה הנשיא שפורסם השבוע לא משנה את המגמה. היסטוריון שיעיין יום אחד במה שנכתב בימים אלה בישראל, לא יבין מה בדיוק עשינו כשהקירות רעדו.

מאז הבחירות האחרונות אני משתדל לא לעסוק בנתניהו. בעיניי הלקח הכי גדול הוא שבזבזנו הרבה מאוד שנים על שאלת כן ביבי או לא ביבי, במקום לעסוק בשאלות היסוד שלנו. ובכל זאת, נתניהו ראש הממשלה, והבעיה היא שהוא בנתק מוחלט. דמיינו מלחמה בצפון, וראש ממשלה נוסע תוך כדי לביקורים בבירות אירופיות. אנחנו באמצע אירוע דומה. אפשר להתכחש או לחפש אשמים, זה לא ישנה את המציאות. מי שלא רואה מה קורה בחברה הישראלית, עיוור. זו שריפה פסיכולוגית, ואין מי שיוריד את הלהבות. להפך, בכל שבוע בתורנות משחררים אמסלם, קרעי ודיסטל חומרי בעירה למדורה. כך נראה כאוס.

אני מעורב נפשית במה שמתרחש עכשיו. זו המדינה היחידה שאני יכול לדמיין כבית. אני גם מרגיש אחריות לכך שזו הסיטואציה הפוליטית. העובדה שבבחירות האחרונות לא היה ימין שפוי ואחראי, שייצר גשר להקמת ממשלת אחדות ציונית, היא גם עלי. אבל בעיקר אני מודאג. כשאין הנהגה, התיקון חייב להגיע מבחוץ. לא ממי שמפחד מפריימריז או מבחירות, אלא ממי שאכפת לו מישראל של 2048: רבנים, מוחים, אישי ציבור, עיתונאים. לא להיות להקת מעודדות של "הנציגים בכנסת", אלא להוביל אותם.

מצעד האיוולת

במשך חצי שנה הפגינו מול ביתי חרדים שהתנגדו לרפורמת הטלפונים הכשרים. איש מהשכנים לא הפריע להם. השבוע ראיתי אישה מוחה שהותקפה בהפגנה בבני ברק. צעקות וזריקת ביצים. התוקפים נטולי דרך ארץ ודרך תורה, אבל חמור מכך: אין מי שמנסה לעצור גם אותם.

המפלגות החרדיות הן כרגע גורם מפריע, נטול ראייה מפוכחת. שיא האיוולת הוא חוק יסוד: לימוד תורה. במילים אחרות, חוק חובת גיוס על כלל הציבור וחוק שחרור ללימוד תורה לחרדים. החוק הוא חילול כבוד תורה וחילול ה', אבל בעיקר טיפשות פוליטית וחוסר הבנה שלא לעולם חוסן. תיבת הפנדורה שנפתחה הציפה את שאלת השוויון בנטל: איך זה שמיעוט בישראל, ואני ומשפחתי בתוכם, משרתים ומסכנים את חיינו כדי להגן על המולדת, כשאחרים לא. האם צריך לגייס את כולם? לא. אבל אין בעיה שיעשו שירות לאומי בכל אחד מארגוני החסד המופלאים, כך גם ערבים־ישראלים. זכויות וחובות לכולם. פשוט.

ימנים כשנוח להם

השבוע הצביעו חברי הקואליציה נגד החלת החוק על בקעת הירדן. לפעמים חברי כנסת מצביעים נגד תפיסת עולמם, קוראים לזה פרגמטיזם. הקואליציה חשובה מהאידיאולגיה. העניין הוא שמרגע שזה קורה, קשה להשתמש בטיעון הזה כלפי אחרים.

הליכוד באופן מסורתי היתה מפלגה פרגמטית. מי שיבחן את המילים וההבטחות של חבריה, יהיה משוכנע שמדובר במפלגת ימין. זר שיבחן את התוצאות יהיה משוכנע שמדובר במפלגת שמאל מדיני וכללי. החזרת שטחים, שחרור מחבלים, הקפאות בנייה, ובעיקר חוקים שמדברים עליהם ופועלים בדיוק הפוך.

בעיניי, בקעת הירדן היא יעד אסטרטגי. יגאל אלון הבין זאת, ומאז גם רוב הישראלים. החיץ האחרון מפני חוסר היציבות ממזרח. לכן, כשר תקשורת, התגאתי בפריסת סיבים בבקעה. אינטרנט מהיר, תשתיות ברמה גבוהה, מושכים אוכלוסייה ופיתוח.

אני בעד החלת החוק, תמיד. למה הליכוד נגד? פחות חשוב. העניין הוא הציונות הדתית ומפלגת עוצמה יהודית. בן גביר וסמוטריץ' בנו קריירה על היותם קצה לא פרגמטי. אידיאולגיה נטו, גם אם היא דמיונית: תוכניות בקעה שבהן הערבים נעלמים, "בן גביר יבריח את חמאס" אפילו שלא שירת יום אחד בצבא, סמוטריץ' יחיל את החוק על איו"ש ומהם כולם יפחדו.

השבוע, כשעוצמה יהודית והציונות הדתית הצביעו נגד החלת החוק על בקעת הירדן, שניהם חצו קו פרשת מים. הם הפכו לאריאל שרון בהתנתקות עם האמירה המפורסמת על "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". העניין הוא ששרון היה מנהיג שהגן על המדינה בגופו במלחמות ישראל. בן גביר וסמוטריץ' לא עשו אפילו קמצוץ מזה.

מצביע ימני ישר חייב להודות שהקואליציה הזאת פרגמטית להחריד בכל מה שחשוב לימין, ונוקשה להפליא בכל מה שקשור לכאוס ברחובות. עוצרים הריסת בית מחבל לפני הרמדאן, לא בונים ביהודה ושומרון, מכריזים על חומש בטוויטר ועל אביתר בטיקטוק, ובמקביל מפנים. והכי גרוע: הנושא שעליו יצאו אנשים להצביע בבחירות האחרונות - המשילות, לא הוועדה למינוי שופטים - הוזנח לחלוטין.

במקום לפרסם תוכנית אחת שתתמקד בכאוס במגזר הערבי, בן גביר מדליף אינספור שיחות על מכת"זיות, על אנרכיסטים ועל ניצבים שבעיניו חטאו. השר לענייני הפגנות בתל אביב מפגין חולשה יהודית בנגב ובגליל, ומאחוריו הקואליציה כולה.

אני חושש מהתהליך שעובר עלינו בתוך החברה הישראלית. מי ששמרן בניהול סיכונים, חייב לחשוש. אבל אם לפחות הממשלה הזאת היתה מטפלת במשילות דיינו, אפשר היה לנהל דיון על עלות מול תועלת. היא לא. נטולת הישגים, מלאת סיכונים.