"דברים לא קורים מעצמם": מה עומד מאחורי מסעותיו של נתניהו לאירופה?

פעמיים ב־40 שנות הנהגתו, משה רבנו הוציא מים מן הסלע. התורה מספרת כי בשני המקרים בני ישראל התעצבנו, ואפילו התחרטו על הנס הגדול של יציאת מצרים. הם האשימו את משה ואת אחיו אהרון במצבם.

משה נענה לצו אלוקים, היכה בסלע והרווה את צימאון ההמונים, אך בהבדל גדול אחד בין שני המקרים. בפעם השנייה הוא איבד את שלוות רוחו. "שמעו נא המורים", הטיח בבני עמו - משהו כמו "חתיכת חוצפנים אתם", בשפה של ימינו.

דומה כי קוצר הרוח של המנהיג המקראי כלפי צאן מרעיתו הוא זה שפוקד בימים אלה את ראש ממשלתה של ישראל בנימין נתניהו אל מול מתנגדיו. זה לפחות הרושם הסובייקטיבי של כותב שורות אלה מהתלוות לנתניהו בביקורו בשבוע שעבר ברומא.

נתניהו משוכנע שגאל את ישראל מכלכלה סוציאליסטית וענייה לרווחה כלכלית; מלחץ מדיני והאשמות עולמיות בלתי פוסקות לארבעה הסכמי שלום; ממדינה שתלויה בארה"ב לכזו שמתמרנת במשחק העולמי של המעצמות; מישראל שאין לה מקורות אנרגיה ובכל שנה מתפללת לגשם - למעצמה עצמאית, אנרגטית, שמוכרת גם גז וגם מים לשכנותיה ולאירופה, וכן הלאה והלאה.

והנה, חרף ההישגים הכבירים האלה והאחרים, הממסד של אותה מדינה שלמענה הקדיש את חייו גם העמיד אותו לדין על דברים של מה בכך, וגם לא חדל לתקוף אותו ולקלל את משפחתו 24 שעות ביממה. אז נמאס לו.

דין הבוחר

כלומר, הוא ימשיך לעשות ככל יכולתו למען העם והארץ. אבל להסביר, לתווך, למתן, להרגיע, לפייס ולפשר - לכל זה כבר אין לו סבלנות. מה גם שבנוגע לרפורמה, היועמ"שית אוסרת עליו לעשות זאת. אז מבחינתו, זב"שה. וגם של המפגינים. והסרבנים. והמוחים. והתקשורת המלבה את האש. "אתם ממילא תכתבו מה שאתם רוצים", הטיח ברגע מסוים בעיתונאים. האחריות לבלאגן עליהם, לא עליו. זה לא היה הטקסט, אבל בהחלט הסאבטקסט.

הוא ימשיך בשלו, ירקום בריתות לעצור את איראן, יעבור בין מנהיגים כדי להסביר את עמדותיו, יפגוש אנשי עסקים לקדם את הכלכלה ויחזק את ישראל. בה בשעה שיריביו ורוב התקשורת - כפי שהם עושים כבר ארבעה עשורים - ימשיכו לתאר מציאות הפוכה.

לכן הוא לא יתראיין בשום מקום, כי ממילא לא נותנים לו לסיים משפט. וגם לא יעשה מאמץ רציני להיכנס למשא ומתן עם האופוזיציה על הרפורמה המשפטית, כי ממילא היא לא רוצה פשרה אלא מחפשת לפרק את המדינה, ועל הדרך כמובן להדיח אותו.

אז אין לו סבלנות לכל זה. ולא, בניגוד למה שנוטים לחשוב הוא לא עוסק באיך הדברים ייראו במבחן ההיסטוריונים. אדרבה, הוא בז לראשי ממשלה שבעודם מכהנים עסקו ב"מורשת" שלהם, הסכימו לנסיגות ולוויתורים מופקרים וכך פגעו קשות בישראל. המבחן העצמי שלו הוא אם עשה את המעשה הנכון בזמן הנכון לטובת עמו וארצו. זה העיקר.

נכון, נתניהו קצת מתקרבן ושוכח שחלק מחוסר האמון כלפיו - למשל, זה של גנץ - הוא מעשה ידיו שלו. אבל, באופן כללי, אחרי כל כך הרבה שנים וכזה גיליון ציונים, הוא לא חש צורך לתת יותר דין וחשבון לאף אחד. רק דין הבוחר קובע מבחינתו. מה שקורה באמצע, בין בחירות לבחירות, לא מעניין ולא חשוב, אלא אם כן הוא מסכן את יציבות הממשלה.

כמו בכל ויכוח, בטח פוליטי, הצדק לא נמצא במלואו בצד אחד. ובכל מקרה, נתניהו מאז ומעולם ידע להתפשר ולהתגמש בין מה שצודק למה שאפשר. מכיוון שאישית אסור לו לטפל ברפורמה, עושים זאת בשליחותו מזכיר הממשלה יוסי פוקס והמקורב מספר אחת - השר רון דרמר. כך חשפו כתבי "ישראל היום".

תמיד תהיה לנו איראן

הוא בינתיים ממשיך בענייניו, כולל בנסיעות לאירופה בסופי שבוע. הוא ואנשיו לא מצליחים לספק הסבר משכנע מדוע שלוש מתוך ארבע נסיעות בחודשיים כרוכות בשהייה בשבת בבית המלון. אפשר בהחלט היה להסתפק בלילה אחד. מה שכן, מספר החדרים לפמליה שלו לא גדול יותר מזה של לפיד או בנט. מדובר בעוד השמצה.

אגב, לא ברור מה התענוג הגדול עבורו להיות כלוא במלון בשבת. הרי השיירה שלו מנועה מלנסוע בשבת, כך שלמעט טיול רגלי אין לו או לאשתו הנאות גדולות.

על כל פנים, הנסיעות עצמן חשובות. עמיתיו, ג'ורג'ה מלוני באיטליה, שאותה פגש בשישי שעבר; אולף שולץ, שאיתו הוא אמור להיפגש השבוע בברלין; ורישי סונאק, שאליו ייצא בעוד שבועיים ללונדון, הם מנהיגים צעירים וחדשים שלא פגש בהם כלל, לפחות לא בתפקיד ראשי המדינה. לכן, בצדק, הוא מקדיש זמן לנסוע אליהם.

מפגשים אישיים כאלה הם מרכיב בסיסי ביחסים בין מדינות, וקשר בין מנהיגים הוא דבר חשוב. כי עוד לפני שנכנסים לסוגיות עצמן, מפגש בארבע עיניים מגביר מודעות בקרב המנהיג לישראל ולקשר אליה, ומקרין למטה באופן מהיר. או בתמונת מראה, ממש כמו שאי־מפגש של נתניהו עם ביידן פוגע בישראל, כך שיחות עם מנהיגים אחרים מחזקות אותה.

הנושא המרכזי בפגישות הוא איראן. אירופה שינתה לחלוטין את גישתה כלפי איראן מאז החלה האחרונה לסייע לרוסיה במלחמה באוקראינה. פתאום הסכנה הנשקפת ממנה לאירופה כבר אינה תיאורטית, אלא נמצאת מעבר לפינה.

מבחינתה של ישראל יש פה הזדמנות להזיז את אירופה לעמדה נחושה וקשוחה יותר נגד האייתוללות. השת"פ הרוסי־איראני מחסל את אחרון הסיכויים שהסכם הגרעין יחזור לשולחן. נוסף על כך, הטלת עוד עיצומים על איראן ו/או הכרזה על משמרות המהפכה כארגון טרור, הן צעדים אפשריים, ואותם נתניהו מעלה בפגישות. עם זאת, לא ברור כמה מהר יקרו, אם בכלל. לאירופה הקצב שלה.

מה עוד? נתניהו גם מציע את הסחורה הרגילה. טכנולוגיה, גז, התפלת מים, וכמובן מערכות תחמושת מתקדמות - כולם מבית היוצר של מדינת היהודים. כל אלה נושאים חשובים וחיוביים, ולכן לא מעניינים את התקשורת. אך אלה החיים עצמם.

"אנשים חושבים שדברים קורים מעצמם. הם לא", הוא נוהג לומר על חיזוק קשריה של ישראל בעולם. בשעה שנסיעותיו לחו"ל מושמצות, לו אין ספק שהפירות ייראו בעוד שנה-שנתיים, בדמות השקעות בישראל - בניגוד, כמובן, לתחזיות הפרשנים.

לתפיסתו, הציבור הרחב מבין את הפער בין מה שקורה במציאות לבין מה שמדווח באמצעי התקשורת, ולכן מצביע דרך השלט בעזיבת הערוצים המסורתיים. יש לדעתו קשר ישיר בין הצניחה באחוזי הצפייה בערוצים 11, 12 ו־13 לבין הקו הביקורתי שלהם כלפיו, ובין מגמות אלה לעלייתו של ערוץ 14. גם במקרה זה ביבי לא טועה.

מנגד, הנקמנות וההתגוללות של הדובר שלו דווקא על כתבים שאינם שמאלנים, היא מעשה שלא ייעשה. הדובר, יונתן אוריך, זרק השבוע את כתב חדשות 12 ירון אברהם ואת הח"מ ממערך הפצת ההודעות של הליכוד. הוא לא אהב דברים שאברהם שידר, ולא את הגיבוי הצנוע שלי לעיתונאי, ששמאלן הוא בוודאי לא. זו לא הפעם הראשונה שאוריך נוהג כך, וגם לא תקדים ליכולת המופלאה של נתניהו להפוך את אוהביו ליריבים מרים.