זו לא רפורמה - זה פשוט הרס

רבים מתושבי לוד הגיעו אתמול לקריית הממשלה בירושלים, כדי להפגין על המציאות הפלילית הקשה בעירם. הם צודקים, כמובן, אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שכמה משרי הממשלה יצאו מישיבת הממשלה השבועית וירדו להזדהות איתם.

כן, אני יודע, זה נשמע כמו בדיחה: שרים בממשלה, שאמורים לפתור לתושבי לוד את הבעיות, יצאו להפגין לצידם נגד עצמם. בהם גם השר לביטחון לאומי, שנבחר בדיוק על הטיקט הזה - להחזיר את הביטחון האישי - ומאז שנכנס למשרד מקפיד להתקוטט עם כל מי שאפשר. לא הייתי מזכיר אותו אלמלא כמה מחברי מפלגתו איימו אתמול, ואפילו לא במרומז, להדיח את המפכ"ל אם הוא לא יתיישר עם עמדת השר. על הפרק: הגבלת ההפגנות והמפגינים נגד הממשלה.

הרצף הזה, יותר משהוא מלמד על חוסר הבנה בסיסי בדמוקרטיה, בהלכות שלטון ובאחריות הפוליטיקאים, מעלה יותר משמץ של תהייה מי יגן על הדמוקרטיה, ועל הפרט ועל הכלל, אם המהפכה המשפטית תעבור כלשונה. הרי שרי הממשלה עסוקים במאמץ יומיומי כדי להוכיח שכוונותיהם חשודות: הם דורשים לחקור ולאסור מתנגדים, להגביל הפגנות ופרסומים, לאסור הקלטות - ועוד פעולות שאפשר לסכם בכותרת אחת: אנטי־דמוקרטיה.

בשנות ה־70 שלט בישראל המערך. גלגול של המפלגה שהקימה את המדינה, שהסתאבה ונקלעה לוורטיגו עד שאיבדה את אמון העם ואת השלטון. בימים ההם לאנשים היתה בושה: מי שנתפס - התפטר או הודח (או התאבד).

לימים, נבחרי הציבור איבדו את הבושה. מי שנאלצה לשמור במקומם על הבושה שלנו, האזרחים, היא מערכת המשפט, שפעם אחר פעם התערבה כדי לבלום אנשים ומעשים לא ראויים. דוגמה קטנה כזאת קיבלנו רק בשבועות האחרונים, לאחר שאריה דרעי נבלם כשניסה לשוב לממשלה, בניגוד לסיכום מפורש ולאחר שהורשע (שוב) בפלילים על פי הודאתו.

אם המהפכה המשפטית תעבור כלשונה, לא יהיה יותר בג"ץ ולא תהיה מערכת משפט מתוקנת שתשמור על השמנת שלנו מפני החתולים. מי ימנע מינויים פוליטיים? מי יבלום הטיית מכרזים, שוחד, העדפת מקורבים - כולל במקומות הרגישים ביותר? מי יבטיח שהשופטת שתדון במשפט שלנו היא לא בת הדודה של חבר המרכז, ושמטוס הקרב הבא של צה"ל לא נרכש כי מישהו מקורב גזר קופון, ושתהיה שמירה על שוויון לנשים?

מספרים לנו על השיטה בקנדה ועל מדינות אחרות - קשקוש. בכירי מערכת המשפט בקנדה התייצבו כדי להגיד שעובדים עלינו בעיניים.

ולא רק הם: בכל העולם וגם בארץ מבהירים, צועקים, מתחננים שלא מבשלים חצי ארוחה, שהשיטה הישראלית שברירית ונטולת איזונים בדמות חוקה, ובעיקר - שלא הורסים במכה אחת הכל. שמתקנים לאט, במתינות, מתוך מחשבה ושיח, ולא בבולמוס מעורר חרדה מההוריקן שעתיד לעבור על ישראל בכל תחום: המדיני, הביטחוני, הכלכלי והחברתי.

אפשר היה, בדוחק, להאמין לדברי הממשלה שהיא באה לתקן ולא לשבור, אלמלא חבריה היו עסוקים בהאשמה קולקטיבית ובלתי פוסקת של הצד השני. החיפוש הזה של שעירים לעזאזל, הוקעתם והקאתם של טובי הבנים של הארץ הזאת, מלמדים שלא רפורמה הם מחפשים - אלא הרס.

לו רצו אחרת, היו מחבקים, מדברים, מקשיבים, מחפשים פשרה. בהימנעם מכך, הם שולחים חצי עם לרחובות ומייצרים קרע שיהיה קשה לאחותו. האחריות לכך, בדיוק כמו לבעיותיהם של תושבי לוד, נמצאת במקום אחד בלבד: בממשלה.