לבד בחזית: נתניהו, צא כבר לתקשורת

מעת לעת מותר להוריד את הכובע ולקוד לשמאל. ההפגנות במוצ"ש, וזו בירושלים, צריכות ואמורות לעורר קנאה קטנטנה. הם יודעים להוציא את הגייסות כשצריך. אפשר להתווכח עד מחר אם מדובר במחאה אותנטית, באירוע מדיה מבוים או בהיסטריה המונית שיצאה מפרופורציה. אבל העובדה היא שהשמאל ומתנגדי הממשלה ברחובות. עם גיבוי תקשורתי שהימין יכול לחלום עליו, עם דחיפה ממסדית, עם יתרון מעמדי - הכל ידוע, הכל נכון. ועדיין. האנשים בחוץ. וזה מעורר השתאות דווקא כי יש להם את התקשורת ואת הממסד - שיודעים לנער את הצמרות גם בלי הפגנות.

אבל יותר מכושר הגיוס, מעוררת קנאה יכולתו של השמאל, ושל חממות ההגמוניה שלו, לעצב את מצב הרוח הלאומי. כשהשמאל מאושר מממשלת השינוי - אז יש לנו ארץ נהדרת. מספרים שיש הרמוניה, מדברים על אחווה ושגשוג שכמותם לא היו. רגשות העלבון, האכזבה והניכור של כמעט מחצית מהציבור לא נספרים. היחס אליהם הוא כאל כיסי התנגדות קולניים שמקלקלים את המסיבה לכולם. אז קוראים להם "מכונת רעל" ו"מבעירי אסמים". משביתי שמחות. בשורה האחרונה - כשהשמאל שמח, המדינה שמחה. זה כמעט נתון עובדתי. עד היום נזכרים שם בשנות אוסלו בהבעת אופוריה על הפנים.

הרצל אמר להיות עצוב

וכשהשמאל עצוב - אז גם את עצובה. או אתה. למשל, אם השמאל מתנגד לרפורמה משפטית, וכועס, וזועם, ומבוהל, ומפחד - אז כנראה כל המדינה חווה זעזוע דומה. 64 מנדטים הקימו ממשלה שמובילה רפורמה לגיטימית, אבל "מצב הרוח הלאומי" הוא של הלם. פחד. אימה. קריסה. וכשהשמאל חרד מרפורמה משפטית ומתנגד למדיניות בכל כוחו, אז אוטומטית ברור שאם הממשלה תמשיך - החבל ייקרע. העם יתפורר. מהר־מהר צריך לקחת צעד אחורה. שלא נתפרק לשבטים.

למה, בעצם? איך קורה שהחוויה הפרטיקולרית של צד אחד מקבלת נפח של מצב צבירה לאומי? זו שאלה של שליטה בזרם המידע ובמערכות מעצבות התודעה. אבל זו גם שאלה של הכרה ממלכתית. מכאן מגיעה הביקורת מימין לנאום הנשיא, שפרץ לחיינו בשמונה בערב כאירוע תקשורתי חריג שמעיד על עוצמת הדרמה. ומה הדרמה? שהמדינה על סף תהום והחברה הישראלית על סף פיצוץ. יושב מצביע ימין, תומך ממשלה, שאולי גם לא מאוד מתנגד לרפורמה, ותוהה: מדוע בכלל עומד נשיא המדינה, הנשיא שלו, ונותן לגיטימציה לתפיסת מציאות כזו? למה לתת תוקף נשיאותי לאיומי השמאל בפרישה, בקריסה, במשיכת השקעות, באי־ציות ובהכרזה על משבר חברתי־לאומי?

רק שרבים ממבקרי הנשיא מימין - ואני אחד כזה - עלולים להחמיץ דבר מה מהותי יותר: הנשיא גם הכיר, לראשונה אולי במעמד כזה, כמעט בכל הנחות היסוד של הימין ביחס למערכת המשפט. עומד נשיא המדינה ומסביר שמערכת המשפט חייבת ניעור. שצריך להתאים למציאות. שיותר מדי שנים היא היתה אטומה לביקורת. שרבים בציבור מרגישים שהם אינם מיוצגים באופן הולם, ואף מודרים, במוסד שמעצב את עולם הערכים של המדינה שלהם. שהרכב בית המשפט העליון סובל מהומוגניות מעמדית ואתנית, אם לנסח זאת בעדינות. ובעיקר, שצריך להידבר על גבולות הכוח של בית המשפט, להסדיר את הליך בחירת השופטים, להתייחס באופן רדיקלי להיבטים שעד לשבוע זה לא היה אפשר לערער עליהם בפומבי מבלי להיחשב פשיסט מתוצרת הונגריה.

הפרחים להרצוג. מפורום קהלת

אני מעז לומר שהנשיא אולי עשה את המהלך הציבורי הנדיב ביותר כלפי הרפורמה עד כה. הוא פירט, ללא פילטרים, את הרקע הערכי - ואפילו הרגשי - שמניע את גלגלי הרפורמה. הוא העניק נפח היסטורי והסביר שהיא לא נוצרה יש מאין. הוא ריסק רבות מטענות הנגד. כל שנותר הוא להתווכח על ניואנסים. רפורמה רדיקלית - נחוצה. יש למהלך הזה עכשיו הכרה נשיאותית.

ובמידה רבה, הנשיא עשה את מה שהממשלה עצמה השתמטה ממנו: הכנה של דעת הקהל. שיג ושיח קונסטרוקטיבי עם הציבור בכללותו. הצגת הנימוקים, התמודדות עם טענות, ניהול ויכוח - אנחנו בקושי רואים את נציגי הממשלה עושים זאת. צריך לומר ביושר: השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן עומדים כמעט לבד בחזית ההסברה. בגבורה עילאית, אבל לבד. זה לא מספיק. עובדה שזה לא מספיק.

רפורמה לא צריכה לעבור בהסכמה לאומית רחבה ובקונצנזוס. מותר שמדיניות תוכרע גם חרף התנגדות. אבל מאמץ מינימלי לפנות לקהלים מתלבטים, ואולי אף לשנות את דעתם של מתנגדים, הוא הכרחי. הוא מעיד לא רק על ביטחון עצמי; הוא מעיד על היעדר טוטאלי של לעומתיות. אבל כשראש הממשלה כמעט לא יוצא לתקשורת הזרם המרכזי, מסתפק בהודעות ובסרטונים מחדר העבודה, מדיר רגליו מאולפני טלוויזיה בערוצים המרכזיים - אלא אם כן הם אמריקניים - התחושה היא של מהלך לעומתי.

תגידו: התקשורת הרי מגויסת נגדו, המראיינים ממילא לא ייתנו לו לסיים משפט והכתבים רק יטרילו אותו. זה נכון, אבל לראש הממשלה ולשאר שרי הליכוד - שכבר ניצחו את הבחירות - יש יכולת רטורית לא מבוטלת בלשון המעטה, והוכח כבר שהציבור לא מתרשם במיוחד ממראיינים עוינים. להפך. ככל שהם עוינים, כך האמפתיה לנציגי הימין באולפנים גוברת.

העובדה המצערת היא שהשמאל הוציא את הגייסות שלו למאבק בממשלה שהחלה לגלגל רפורמה בלי גייסות. בלי הכנה מוקדמת של דעת הקהל, בלי בנייה של סוללת תמיכה מקצועית ואקדמית, ובלי הכנה נאותה לגל ההתנגדות שהיה צפוי. התוצאה היא שהציבור הימני מסתכל בחוסר אונים ובעיניים כלות בהתגייסות המרשימה של השמאל. כמו רוטמן ולוין, גם מצביעי הימין קצת לבד בחזית הזו.