השבוע פורסם מאמר מדעי מטלטל של חוקרת יהודייה מאוניברסיטת טורונטו, פרופ' איילת קופר, שחשפה את האנטישמיות העמוקה הקיימת בקמפוס הקנדי היוקרתי. זו תופעה שמסמנת את המתרחש בקהילה האקדמית בקנדה ובקמפוסים יוקרתיים בארה"ב. למקרא איומי מנכ"לים של חברות ישראליות להעביר כספים לבנקים לחו"ל, תמהתי אם גם הבנקים בקנדה משמשים יעד לכספי המשקיעים שלהם. או אולי בנקים בארה"ב - מדינה שבה שופטי העליון נבחרים רק על ידי הנשיא, באישור הסנאט, בשיטה קיצונית בהרבה מזו של רפורמת לוין. שלא לדבר על האופן הפוליטי המוחלט שבו נבחרים תובעים כלליים בדמוקרטיה הגדולה בעולם. או שאולי הם יעבירו את הכספים לכלכלות משגשגות ודמוקרטיות, כמו זו של איחוד האמירויות או של סינגפור.
הצביעות הזועקת מהאיום המניפולטיבי בעניין העברת הכספים לחו"ל, היא רק קצה קרחון החומרה של השד הכלכלי שאיתו מנסים להפחיד אותנו, בדיוק כמו שאר הטענות שמציגות את הרפורמה כקץ הדמוקרטיה. מדובר במסכת איומים הבנויה על ילקוט של כזבים, שמכולם - האזהרה הכלכלית מופרכת במיוחד. בדקו כמה מדינות טוטליטריות, כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, מנהלות כלכלות משגשגות - ותבינו עד כמה עובדים עלינו בעיניים.
אך לפחות בתחום הכלכלי, האזהרות עלולות להגשים את עצמן. לא בגלל צעדי הרפורמה עצמם - אלא בשל גל ההשמצות שעלול בסופו של המסע להרחיק משקיעים ולחבל במשק הישראלי. והכל - רק בגלל המשמיצים עצמם, שנושאים את שם הדמוקרטיה והכלכלה לשווא.
המטרה של מסע הכזב הכלכלי היא להרתיע את מחוקקי הקואליציה מליישם את עמדת הרוב. בדיוק כמו מי שקודח חור בתחתית הספינה המשותפת, כדי לאיים על האוחז בהגה לשנות כיוון. כמו גופי שמאל קיצוניים, שדוחפים להעמיד קצינים ישראלים לדין בבתי דין בעולם ולגרום להחלטות אנטי־ישראליות באו"ם. מדובר בצעד אנטי־דמוקרטי חוצה קווים אדומים, שבאמצעותו מנסה המיעוט שהפסיד בבחירות להכריע את הרוב על ידי איומים והתערבות מבחוץ.
מטלטל להיווכח מי מוביל את מסע השקרים: לצד עיתונאים רבים, שוב מדובר באנשים מהוגנים, מסמני הנורמטיביות, בדיוק כמו חלק מצמרת בית המשפט העליון בדימוס, שמנהלת היום מסע הסתה מניפולטיבי נגד הרפורמה.
הוויכוח לגיטימי, וכך גם צעדי המחאה, אבל לא האשמות השווא וריסוק הכרעת הרוב באמצעים פסולים. הרי אף אחד מסעיפי הרפורמה הוא לא אנטי־דמוקרטי. את חלקם אמנם צריך להחיל בצורה מרוסנת יותר מזו שמובילה הקואליציה, לצד הקפדה על סגירת פרצות נגד שחיתות ושרירות. אבל צמצום עילת הסבירות, שינוי דרך בחירת השופטים, הגבלת הסמכות של בג"ץ לפסול חוקים, שלא לדבר על פסקת ההתגברות ברוב של 61 - כל אלו לגיטימיים ודמוקרטיים לעילא. ובוודאי החזרת היועצים המשפטיים בשירות המדינה למעמד של יועצים, במקום פוסקי על. כל המרכיבים הללו מצויים עמוק בתוך מתחם הסבירות הדמוקרטי, ולמעשה הם נדרשים דווקא כדי להחזיר את מדינת ישראל להיות דמוקרטיה אמיתית, בעלת שלוש רשויות אפקטיביות.
מסע האיומים הכלכליים, ממש כמו איומי הפתיחה באש, מגלם שבירת כלים. מנכ"לים כמו עינת גז, תום לבנה וטל ברנח צריכים להיענות בהחרמה מוחלטת מצד המשקיעים ובעלי המניות שלהם, כמו גם מצד מי שעושה איתם עסקים. להתווכח, להפגין, להתרגז בבקשה. לקדוח חור בספינה - לא במרינה שלנו. ולא לשכוח שהאיום הכלכלי חמור במידה מסוימת מאיומי הפתיחה באש, שהפריחו "מכובדים" שונים אחרים. כי ברור שאיומי האלימות ייענו בחקירת משטרה ובהעמדה לדין, אבל החבלה הכלכלית מתנהלת בתחפושת של אזהרות אובייקטיביות שוחרות טוב - שלא לדבר על פוטנציאל ההרס מרחיק הלכת שלה.
מחסה לשחיתות
רק שניסיון ההרס לא נעצר בצד אחד של המפה. השבוע הקשבתי לראיון הטלוויזיוני הארוך שערך גדי טאוב עם שר המשפטים יריב לוין, שבו הסביר לוין את מרכיבי הרפורמה שלו. לא נזקקתי לראיון הזה כדי לדעת שהרציונלים של לוין מוצדקים ודמוקרטיים במובהק. במדינת ישראל התחוללה בעשרות השנים האחרונות הפיכה משפטית אנטי־דמוקרטית, שאכן צריך לתקנה. ובכלל, לו יריב לוין היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מוסמך להוציא את סעיפי הרפורמה לפועל - לא הייתי מודאג, כי כוונותיו טהורות. אבל קשה לקבל את ההתעלמות שלו, ושל אנשים טובים אחרים בימין, מהמוטיבציות האפלות שמדריכות גורמים אחרים בצמרת הקואליציה. אלו שזוממים לנצל את הרפורמה לעניינים האישיים והסקטוריאליים הפסולים שלהם.
זה נוגע קודם כל, כמובן, לבנימין נתניהו. לוין אכן מטיף לתיקון משפטי ב־20 השנים האחרונות, כמו גדעון סער, איילת שקד ואחרים. אך מי כמו לוין יודע שנתניהו הוא האיש שמנע ממנו ומאחרים את התיקון ההכרחי לאורך כל שנות הנהגתו, כי הוא ציפה להגנה של ראשי המערכת המשפטית עליו אישית. והרי אין צל של יושרה בכוונות המשפטיות של ראש הליכוד, פרט לניסיון האישי שלו להנציח את שלטונו ולהיחלץ מהמשפט המפורסם. אותו הדבר לגבי אריה דרעי, שהקריאות לרפורמה משפטית לא עניינו אותו מעולם, עד שהוא גילה בה מתכון קסם לחילוץ מתוצאות ההתנהלות המושחתת שלו. כך הדבר לגבי עסקנים חרדים, שגילו את צפונות פסקת ההתגברות ככלי להבטחת מעמד העל הנצלני של הציבור שלהם.
הניסיון לנצל לרעה את כוח החקיקה צפוי להתחיל כבר בשבוע הקרוב, עם מה שמכונה "חוק דרעי 2". אמנם זה הגיוני לאסור את התערבות בית המשפט העליון בחוקי היסוד, אבל הכוונה לחוקק חוק יסוד שכל תפקידו לאפשר לאדם שהונה את בית המשפט לכהן כשר, בניגוד לפסיקת בג"ץ הטרייה, פוגעת בעקרונות בסיסיים של צדק ויושרה. לכן, חקיקה להכשרת דרעי תטיל כתם בל ינוקה על הרפורמה ועל מחולליה.
בד בבד, דווקא שני המרכיבים שהקואליציה מתכוונת להביא להצבעה בשבוע הקרוב, מזמנים פרצות פוטנציאליות לפוליטיקאים מושחתים ובעלי כוונות רעות. כך לגבי השינוי הדרמטי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, מבלי שייבנו כלים שיבטיחו בחירה מגוונת וימנעו מינוי שופטים לא ראויים - מקצועית ומוסרית. כך הדבר לגבי אפשרות השימוש בחקיקת חוקי יסוד לרעה - ראה דרעי וההשתמטות החרדית. את הפרצות נגד שחיתות ושרירות פוטנציאליות צריך לסגור היום, בצורה שמציבה את כלל מרכיבי הרפורמה לנגד העיניים.
הבולמוס וההרס
ולא למותר להעלות על עמוד הקלון את הבולמוס ואת חוסר האחריות שבהם פועלים גורמים משני הצדדים. מדובר בהיעדר מעצורים של חלק ממתנגדי הרפורמה, לצד הבולמוס ושיכרון הכוח של חלק ממקדמיה. אלה כמו אלה מנהלים עכשיו פרויקט לחיסול המדינה, והתומכים שלהם - משני הצדדים - צריכים להכריח אותם לעצור ולהתחיל לפעול באחריות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו