חימי כמשל: השבוע שבו התרסקו הערכים

אני מכיר לא מעט ממשתתפי מחאות מוצ"ש שנעלבים כשמתייחסים אליהם, מדי פעם, כ"פריבילגים" או כ"אליטות". זה עלבון מוצדק ברמת החוויה האישית. רבים מהמפגינים הזורמים ברגל כנחילים לצומת קפלן־בגין מנהלים אורח חיים ממוצע, בני המעמד הבינוני, לרוב ממרכז הארץ, ששולחים את ילדיהם בתחבורה הציבורית לבית ספר של החינוך הציבורי, והאקזיט היחידי שיכירו יגיע בנסיבות מצערות בעשור השישי או השביעי לחייהם, בדמות ירושה שיחלקו עם אחיהם.

אבל זו תהיה איוולת להתעלם מהממד המעמדי של המחאה. צריך לראות לא רק מי מגיע עם שלט לוחמני, אלא גם מי מייצר את התסיסה ואל מי נשואות העיניים בתקווה גדולה.

פתאום קם מנכ"ל

ב־2011, ולאחר מכן בהשראתה, סומנו כאן טייקונים ואילי הון כאויבי הציבור, וטופח תיעוב תרבותי עז כלפי מתעשרים (ומתעשרות). פעילים נהגו למרר את חייהם של מנכ"לי בנקים ובני משפחותיהם, במבצעי "באים לבנקאים". שמות כמו רקפת רוסק־עמינח הזניקו רדיקלים עם אש סוציאליסטית בעיניים לבריקדות. מבקרי תרבות תיעבו את בועת ההייטק ואת אנשיה, שנחשדו בהדוניזם יהיר ואולטרה־קפיטליסטי. הורסי תל אביב ומחריביה אלה, עם המשרדים המפונפנים ודירותיהם המעוצבות יתר על המידה.

אבל בימים קשים אלה, ימי סוף המדינה, יזמי הייטק, מנכ"לי בנקים ובעלי הון הם לא פחות מגיבורי תרבות. ולא סתם, כאלה שמחזיקים בנשק־על, שיכול לרסק את הממשלה ולמגר את בוחריה הפותים: כסף. הכו את הישראלים בכיסיהם, הם מתחננים. הוציאו נא את קרנותיכם, רוקנו את הקופות, הבריחו משקיעים לסינגפור. עשו שזה יכאב.

האליטה הכלכלית לא לבד. אין בישראל מוקד כוח הגמוני שלא מעורב בבחישת המחאה. ותיקי הבריגדות של הצמרת הביטחונית מספקים הכשר סמלי לסירובי פקודה ולאי־ציות. הלשעברים מתייצבים להפגנות, כמה מהם מעורבים בארגון, ואולי אף במימון. האליטה האקדמית משליטה במוסדותיה אווירת השתקה מאיימת, וכופה על כלל הסטודנטים ועל הסגל האקדמי והמנהלי זיהוי פוליטי עם מתנגדי הרפורמות. האליטה התרבותית בישראל - בניכוי ענקי הפופ והזמר המזרחי - שקועה באקסטזת החתמת עצומות. על האליטה המשפטית אין מה להרחיב. היא מאובנת, קונפורמית ומנוכרת כמו קריית הוותיקן בימיה הרעים.

אנחנו נמצאים בעיצומו של מרד אליטות. זה מצופה בזיגוג של קלישאות מאוסות על ייאוש ותקווה, חורבן וגאולה, ובעיקר "מרי" ו"מאבק" - כל הרפרטואר המילולי שמסמן, לכאורה, התקוממות עממית "מלמטה", נגד שלטון דכאני. פתאום קם אדם, וכו'.

לאן שלא תסתכלו, נשמעת אותה החצוצרה: אנחנו נמצאים בעיצומו של מרד אליטות. זה מצופה בזיגוג של קלישאות מאוסות על ייאוש ותקווה, חורבן וגאולה, ובעיקר "מרי" ו"מאבק" - כל הרפרטואר המילולי שמסמן, לכאורה, התקוממות עממית "מלמטה", נגד שלטון דכאני. פתאום קם אדם, וכו'. אבל במהות, זו ריאקציה אגרסיבית מאוד לשינוי חברתי ופוליטי, שמאיים לכרסם ביתרונם היחסי של כל הנ"ל.

זה מתבטא לא רק בזהות הממסדים, שמושכים בחוטי התסיסה ומניעים מהחפ"ק גייסות של מפגינים מכיכר לכיכר, אלא גם בשיטות העבודה. היה מי שהשווה את האיום בהתנתקות כלכלית לטקטיקות של תנועת החרם. BDS. החרמה, הסטת השקעות וסנקציות.

זו אנלוגיה מניפולטיבית לכאורה - הלא אי אפשר להעמיד אנטישמים וחובבי טרור באותה השורה עם יזמים ועם מובילי המשק והכלכלה בישראל. אבל השבירה המהירה, הכל כך מהירה, לטקטיקות של לחץ פסיכולוגי על אזרחי ישראל - בהחלט דומה. היא כוללת פנייה למקורות חוץ, כדי שיפעילו את מנופי הלחץ שלהם על קובעי המדיניות בישראל. היא כוללת גם איום בשוט הכלכלי על דעת הקהל. אם לא נשמע בקולם - נרגיש זאת בכיס. ומה שלא יבוא מבחוץ - יבוא קודם מבפנים. בשני המקרים נעשה מאמץ לעקוף את הצינורות הדמוקרטיים, ולכפות מדיניות בכלים שנמצאים הרחק מחוץ לתחום ההידברות והשכנוע.

בחוגים שבתחילת השבוע קוננו על הסכנה הנשקפת לעיתונות החופשית, מסבירים עכשיו שאילה חסון היא חלק מ"מכונת הרעל", ושהיא "פועלת בשירות המאפיה". גם למתלוננת כבר לא מאמינים כל כך מהר

ולא, בניגוד לשביתות או למרי, זה לא נשקם של המוחלשים. להפך, כל החבילה הזו עטופה בתפיסה עצמית ברורה: "אנחנו הקטר. אנחנו המנוע. לא תסתדרו בלעדינו". כולל נכונות למנף יתרון כלכלי כדי להבהיל - ולכפות עמדה. ומי שתומך בזה - בין שהוא משתייך לעשירון שיכול להרשות לעצמו למשוך השקעות ולחתוך למיאמי, ובין שהוא תקוע ברמת גן עם משכנתא - לא רק מתנער מכלליו הבסיסיים של שיח שוויוני, אלא הוא גם שותף להחזקתה של הסולידריות הישראלית כבת ערובה לתסכוליו הפוליטיים. בסוף, הרי, זו תגובת־נגד לבחירת ההמונים בקלפי, תחת הכותרת "אנחנו האיכות". הפתק שלנו כחול יותר. זו אנטי־דמוקרטיה על טורבו. זה ניכור חברתי על סטרואידים. זה פריבילגי לעילא.

תם עידן מי־טו

ובאותה מידה זה גם ספקטקולרי לראות את המחנה הזה, שמדגים השבוע מחויבות פריכה מאוד לשוויון חברתי ולשיח דמוקרטי, מתקלף מערכיו המוסריים.

המקרה של אבי חימי ממחיש את מידת המסירות לעקרונות שעד לפני דקה וחצי נלחמו עליהם פה עם סכינים בין השיניים: שוויון מגדרי, אפס סובלנות להטרדות, אמפתיה לקורבנות. "מאמינים לך". כל זה התרסק לתפארת ברגע אחד. כבר לא מאמינים למתלוננת, חושדים במניעיה, לועגים לה ברשתות, אפילו מסבירים שצריך לסלוח לאבי חימי כי הוא הכרחי למאבק. תם עידן מי־טו. אילה חסון, שחשפה את הטינופת, מואשמת במניעים זרים. בחוגים שבתחילת השבוע קוננו על הסכנה הנשקפת לעיתונות החופשית, מסבירים עכשיו שחסון היא חלק מ"מכונת הרעל" ושהיא "פועלת בשירות המאפיה".

וזה אולי טוב שהקלקר המוסרי מתפצפץ ברעש גדול. זה יעזור לקחת בעירבון מוגבל את הפאניקה מקץ הדמוקרטיה ואת הזעקות על אובדן המדינה. חופש ביטוי, זכויות נשים, עיתונות עצמאית. יש לה פה גדול, לחצוצרת המחאה. אם תשאלו אותי - הכל קליפה של בוטן.