מחאות בקמפוס: אריסטוקרטים בקטע מרדני

למראה ההפגנות אצלנו, מתגנבת המחשבה שאם רדיקלים מדור 68' היו מבקרים באחת ההפגנות באוניברסיטאות, הם היו משתוממים • הסטודנטים הישראלים, שלכאורה יוצאים "להגן על הדמוקרטיה" בעידוד מרציהם, מגוננים בגופם על ההגמוניה, סוגדים לבעלי הסמכות וחולמים לשמר בכל מחיר את ההיררכיה הקיימת

איתן אורקיבי
איתן אורקיבי, צילום: אריק סולטן

אלחנן פלהיימר, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, הוקפץ השבוע על הגריל. כל תנועת מחאה צריכה גיבורים, ובאותה מידה גם נבלים. הבריקדה זקוקה לאויבי מהפכה שסביבם אפשר להתגודד עם קלשונים.

אז השבוע היה תורו של פלהיימר בתור לגיליוטינה הווירטואלית, אחרי שהודיע שההתאחדות לא תיקח חלק במאבק נגד הרפורמות המשפטיות. "לכל אדם ולכל סטודנט שמורה הזכות להפגין", הדגיש את המובן מאליו - אבל הארגון היציג של כלל ציבור הסטודנטים בישראל לא מתגייס למאבק. הוא לא מתכוון לרתום את המנגנון ואת המשאבים שעליהם הוא מופקד לקמפיין שאולי, אבל ממש־ממש אולי, לא כל חברי התאחדות הסטודנטים שותפים ליעדיו.

אלחנן פלהיימר, צילום: אריק סולטן

זה הספיק כדי לקומם עליו פוליטיקאים, עיתונאים וצייצנים, שלא חסכו בקומפלימנטים. מ"מביך" ו"ספק אם הסטודנטים יודעים מי זה", ועד "חוסר עמוד שדרה" ו"עליבות אינטלקטואלית". זה תמיד טוב לזכור ולהזכיר אילו סוגים של לינץ' אינטנרנטי אלים מחכים למי שלא מתיישר עם פקודת ההתייצבות למאבקים שמארגן "הצד התמיד דמוקרטי".

קירות הסובלנות והפלורליזם מתפוררים כקלקר פריך בכל פעם שבשמאל מגלים שחיים בינינו אנשים תבוניים, שלא השתכנעו מטיעוני התבהלה של אהוד ברק או חלילה חושבים בדיוק ההפך מסרטוני ההסברה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זה קורה בדמוקרטיות הכי טובות.

סטודנטים מפגינים השבוע, צילום: אי.פי

איפה דני?

כמעט כל מוקיעיו של פלהיימר התבססו על אותו נימוק רומנטי, שחוזר לתפקידן ההיסטורי של תנועות הסטודנטים במאבקים למען דמוקרטיה וזכויות. למשל, מאבקי הסטודנטים בארה"ב לזכויות שחורים או מרד הסטודנטים בצרפת ב־68'. שזו, כמובן, דרך אלגנטית של מתנגדי הרפורמות להחמיא לעצמם: הנה מחאתם עומדת בשורה אחת עם המאבקים ההיסטוריים הגדולים נגד אפליה, קולוניאליזם ודיכוי. הדבר היחיד שחסר הוא מנהיג סטודנטים בדמותו של דני האדום ואז הכל יהיה מושלם, כמו בסרטים של אנטוניוני וגודאר.

אין דבר שמרגש אותי יותר מאקטיביזם סטודנטיאלי. הקדשתי לנושא את עבודת הדוקטורט שלי. והייתי רוצה לראות את הסטודנטים הישראלים מעורבים יותר - פוליטית, חברתית, תרבותית. אבל לפלהיימר יש "קייס" לא רע: אי אפשר לכפות על כלל הסטודנטים מאבק שהם לא מזדהים איתו. בטח שלא דרך הארגון היציג היחיד שלהם. זו בהחלט טענה שמותר להתווכח איתה - אבל התקרנפות אין כאן, וגם לא "עליבות אינטלקטואלית".

יש כאן ויכוח לגיטימי על המנדט שניתן לאיגוד ייצוגי לצאת למאבק פוליטי בשמם של כל חבריו, כשהתביעה קשורה באופן רופף יחסית לזכויות ולאינטרסים סטודנטיאליים, ובפרט כשהנושא שנוי במחלוקת ציבורית ונוגע למצפון הפוליטי. תארו לכם שהוא היה גורר את ההתאחדות למאבק נגד תוכנית ההתנתקות?

מרד הסטודנטים ב68' בצרפת, צילום: אי.פי
מרד הסטודנטים בצרפת 1968, צילום: אי.פי

ויש גם עניין של מסורת פוליטית מקומית ושל פרופורציות, ובעיקר: שום דבר לא מונע מתאי הסטודנטים ומהפעילים לארגן ולהוביל הפגנות ולהצטרף למאבק במנותק מהארגון הארצי.

אז התאחדות הסטודנטים כגוף - לא יצאה למאבק. אבל קבוצות לא מעטות של סטודנטים - כן. הפגנות נערכו בכמה אוניברסיטאות, מרצים נאמו, דיקנים ופרופסורים נשאו דברים. וזה כבר הסב רוב נחת: פוליטיקאים ופרשנים צהלו ש"הצעירים לא שותקים", ופרופסורים למשפטים התגאו בתלמידיהם.

הנה דני!

אלא שלמראה המחאות אצלנו, מתגנבת המחשבה שאם רדיקלים מדור 68' היו מבקרים באחת ההפגנות בקמפוס, הם היו משתוממים: הם נהגו לקדם את פניהם של רקטורים במטח ביצים; הסטודנטים הישראלים מקבלים אותם במחיאות כפיים ובשריקות עידוד.

דני האדום והחברים בתא האנרכיסטי באוניברסיטת נאנטר פתחו במרד קודם כל נגד הממסד האוניברסיטאי, נגד מרציהם, נגד קשר האליטות בין הפרופסורה הבכירה לממסד השלטוני והמשפטי ונגד הסדר החברתי והתרבותי הקיים - בעוד הסטודנטים הישראלים, שלכאורה יוצאים "להגן על הדמוקרטיה" בעידוד מרציהם, מגוננים בגופם על ההגמוניה, סוגדים לבעלי הסמכות וחולמים לשמר בכל מחיר את ההיררכיה הקיימת.

סטודנטים באוניברסיתת בן גוריון מפגינים נגד הרפורמה, צילום: דודו גרינשפן

הייתי מתרגש, למשל, אם סטודנטים למשפטים היו מעיזים להתריס נגד הממסד המשפטי הקיים שבו הם שואפים להשתלב: איך המצפון הסטודנטיאלי לא מתעורר מההרכב הדמוגרפי המעוות של בית המשפט העליון, ואיפה הדאגה לייצוג שוויוני במוקד כוח שנשלט באופן מונוליתי על ידי שכבה סוציו־אקונומית ואתנית שמחזיקה ביתרון מעמדי מובהק?

איך הם ומרציהם נשארים שווי נפש מול מערכת אכיפת חוק מפלה, שאם נקלעת אל מלתעותיה בטעות ואין לך כסף או קשרים - הסיכוי שתצא ממנה עם צדק הוא קלוש? איך שיטות החקירה האיומות, שנחשפות פעם אחר פעם בשנה האחרונה, לא מייצרות הדף של מחאה?

מפגינים באוניברסיטה העברית עם דגלי אש"ף. חניכי אליטות, צילום: יונתן זינדל/פלאש90

התשובה היא שהם ומרציהם הרבה פחות אקטיביסטים מכפי שנדמה להם. לא לדני האדום הם דומים, אלא לדור שהסוציולוג פייר בורדייה כינה "היורשים", כלומר, חניכי האליטות הרוכשים בפקולטות את הכלים שיאפשרו להם לרשת את הדור הקודם ולשמר את הסדר החברתי הקיים.

שעתוק חברתי על ספסל הלימודים. והאמת היא שזה עוכר שלווה לראות איך תלמידי תלמידיהם של אבות המהפכה החוקתית חונכו להתגייס כחיל משמר בכל פעם שכוח חיצוני מאיים על המבצר שאל חלונותיו הגבוהים הם לוטשים עיניים, ועד כמה הם נעדרים כל אינסטינקט של חשיבה ביקורתית ולעומתית - נגד הממסד השמרני, הקפוא והמנוון, שהם עומדים לרשת. והמנהיגים שלהם עוד מעיזים לבוא בטענות לסטודנט היחיד שלא מתרשם ממופע השמרנות האריסטוקרטי והדקדנטי של יורשי הגלימה והאחוזות. הלוא לעומתם - הוא אלחנן האדום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר