נכון לשעת כתיבת שורות אלו, מדינת ישראל עדיין לא מצויה במלחמת אחים או במלחמת אזרחים. טרם הפציעו טנקים באיילון, עוד לא ראינו מחסומי דרכים בין תל אביב וגלילותיה, לוחמים לא נצפו משוטטים או עסוקים בלחימה מבית לבית בין גדרה לחדרה. גם בנתב"ג לא נרשמה הסתערות על שרוולי המטוסים, מצד המונים המנסים להימלט ממוראות המלחמה במדינת היהודים השוקעת. התורים לטיסות היוצאות לחופשות, מנגד, עדיין ארוכים.
תופי המלחמה של הנהגת גוש השמאל, שהמתופפים העיקריים עליהם הם חברי הכנסת בני גנץ ויאיר לפיד, מהדהדים בחלל כמעט ריק. מתנגדי הממשלה ייצאו להפגין, אבל רובם המכריע מבין את ההבדל בין מחאה לגיטימית לבין להבעיר את הרחובות. זו כמובן לא הוכחה לכך שאין ישראלים רבים החשים מצוקה נוכח מדיניות הממשלה החדשה, אך אזרחי המדינה עסוקים בשלהם ולא ששים לעלות על מדים. למי יש זמן להסתער בתת־מקלעים על שכניו, כשצריך להשכיב לישון ולפרנס את הילדים או לתכנן ארוחת שישי עם משפחה או חברים.
על מפגינים וטרמפיסטים
נבואת הזעם והתפילה החרישית שיתרגש עלינו מרי אזרחי מלווה בהתנגדות עממית, הרעדת רחובות ומלחמה על הבית - לא נראות כאפשרות סבירה לאיש, לרבות גנץ ולפיד. אך הן משמשות כלי מצוין במלחמת אחים פוליטית - אך אמיתית, מוחשית ואכזרית, שמתנהלת בין מפיצי נבואת הבלהות הזו.
בין יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, יו"ר כחול לבן בני גנץ ויו"ר העבודה מרב מיכאלי ניטש קרב פוליטי עז על הדומיננטיות בגוש הרק־לא־ביבי, וההפגנות הן גל שכל אחד מהם היה רוצה לתפוס. לפיד מתמקד בשפיכת בנזין ובסרטונים אפוקליפטיים ומלאי פאתוס - וגם לא מעט גוזמאות. אבל כהרגלו - שאחרים יילחמו. הוא עצמו לגם קפה או־לה בפריז בזמן שמפגינים שכביכול נענו לקריאתו יצאו לרחובות, והוא אף לא אישר את השתתפותו בהפגנה הצפויה במוצאי השבת הקרובה. המדינה אמנם נמצאת על סף תהום, אך מהאייפל הייאוש נעשה יותר נוח. ישראל הפכה להונגריה, אבל אפשר למחות גם מהחדר המחומם ברמת אביב.
גנץ, מנגד, ניסה לבחור באסטרטגיה אחרת. טרם חורבן בית המקדש, נמלט רבי יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, והפציר ברומאים "תנו לי את יבנה וחכמיה". גנץ, שניבא עוד טרם הבחירות את סופה של המדינה, ניסה לבקש מהליכוד: "תנו לי את צלאח א־דין ותופריה". הוא הציע הידברות, הושיט יד לפיוס וניסה בדרכים לא מועטות להיכנס אל הממשלה, או לפחות לפתוח ערוץ דיאלוג שאולי יוביל לכך. רק כשקיבל כתף קרה, החליט לשנות את כיוון הספינה ולהצטרף ליריבו הפוליטי לפיד. מי יודע? אולי גנץ חושש שאם יסטה מהתלם, עשוי לפתע לצוץ או לחזור מן הפריזר איזה תיק חקירה נגדו, לדוגמה בפרשת הממד החמישי. במצב כזה, כדאי מאוד לאותת באיזה צד אתה.
מרב מיכאלי, השותפה הזוטרה באופוזיציה, מפרסמת גם היא בהצלחה מוגבלת הצהרות וסרטוני חורבן, לרוב כדי לנסות לקטוף מעט פירות הסתה משלה. הקרב האמיתי המתנהל כרגע בישראל הוא לא בין אזרחים, והוא גם לא נוגע באמת לרפורמה המשפטית. מדובר בקרב פוליטי בין נבחרי ציבור המנסים לרכוב על גב הנמר כדי להשיג כוח, כבוד ושררה.
השבוע הגיע שר המשפטים לדיון בוועדת החוקה כדי להציג את תוכניותיו. חברי האופוזיציה לא מצאו ולו שאלה מהותית אחת או התנגדות עניינית בודדת להטיח בשר לוין. הדיון הקצר והלא־תכליתי כלל בעיקרו צעקות, היסטריה ותחושת בהלה.
גם הצעות נגדיות או דרישות לתיקונים ברפורמה לא נשמעות בבליל הקריאות למרי וההשוואות הבלתי נגמרות לגרמניה ולחוקי ההסמכה הנאציים. שר המשפטים היוצא, גדעון סער, יקיים כנס שבו יידונו הרפורמות של השר לוין לאור משנתו של מנחם בגין. אורח הכבוד בכנס צפוי להיות הנשיא לשעבר רובי ריבלין, שטבע את הכינוי "כנופיית שלטון החוק", האשים את הפרקליטות בתפירת תיקים ועבר בעצמו ניסיון סיכול כשמונה לשר המשפטים.
סער מבקש לאגף את שותפיו גנץ ולפיד מימין ומשמאל בעת ובעונה אחת. הוא נמנע מרטוריקה מתלהמת, אך מסתייג מהתוכנית המשפטית; הוא מקטרגם הגדול ביותר של רה"מ נתניהו והליכוד, אך דבק בדרך בגין - לפחות כפי שהוא רואה אותה.
אל החמין הפוליטי הזה ראוי להוסיף גם את הדמויות שלא יושבות בכנסת. משה (בוגי) יעלון לקח על עצמו את ארגון ההפגנות והובלתן, ציפי לבני הפציעה לאחר תקופת היעדרות ארוכה, כולם רוצים לרשת את הנהגת גוש השמאל, והדרך אל הכס הנכסף עוברת ב"להבעיר את הרחובות", כפי שהגדירה זאת השבוע חברת הכנסת מיכל שיר. יד איש באחיו כל הדרך לכס המלך.
סיכול משפטי
המאבק הפוליטי צפוי להחריף, ואיתו גם ההצהרות והקריאות ללפידים ולקלשונים ברחובות. מלחמת אחים אין, אבל מספיק אוויל אחד שיעשה מעשה; יבקש לנקום בחרדים ש"גנבו לו את הקופה", יחשוב שאם רק יוזז יריב לוין מהדרך - הכל ישוב להיות כשהיה. בהפגנה האחרונה כבר נרשמה אלימות, כשח"כ איימן עודה ספג סטירה ממפגין אלים. הסיבה היתה אי־מניעת הפלתה של הממשלה הקודמת מצד הרשימה המשותפת.
במערכת אכיפת החוק ובבית המשפט העליון מתבוננים במציאות בעיניים כלות. פוליטיקאים כמו בני גנץ הם דמויות נוחות למערכת. אפילו פוליטיקאים מסוגו של גדעון סער, שבאים לכאורה עם יומרות להוביל רפורמות במערכת ולשנות את השיטה, התגלו כקלים יחסית ליישור.
אבל הפעם, כנראה, עומדים בפני המערכת כוחות פוליטיים עם אנרגיות ומוטיבציה מסוג שטרם היה פה, ובעיקר - עם מספיק היכרות, ידע וניסיון מעשי לגבי מה שקורה בפרקליטות. מול נחישות כזו, קיים סיכוי שהמערכת תפעיל את כל מהלכיה. לצערנו, אנחנו יודעים יותר מדי טוב מה המערכת יודעת לעולל, כשהיא צריכה להתגונן מול שינויים. תשאלו את רפול, את אביגדור קהלני, את יעקב נאמן ועוד רבים אחרים שסומנו כמסוכנים לשלטון המשפטנים, ומצאו את עצמם מתמודדים עם כתבי אישום מופרכים. מהם כמה סיכולים משפטיים קטנים כדי למנוע מלחמת אחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו