הפוגרום שלא היה ולא יהיה

"פוגרום בשיטת המשטר", כך כינתה השבוע דינה זילבר, לשעבר בכירה מאוד בפרקליטות, את הרפורמה שמתכנן שר המשפטים יריב לוין. הרפורמה דומה לעלייה עם טנקים על בית המשפט העליון, הטיח נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק. כך, מכל עברי "הציבור הנאור", התחרו דוברים מכובדים בהקצנת תיאורי הפלצות, וקראו באופן ישיר או משתמע למרד. בהבל פה, בגלל התיקון הנחוץ במערכת המשפט, הכתירו אותנו כטורקיה, דמוקרטיה חלולה, שלא לומר דיקטטורה.

בשבוע האחרון הרבו להזכיר, בצדק, את הדברים שאמר וכתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, כדי להבין עד כמה כל הבכירים במערכת המשפט, אנשי אקדמיה, עורכי דין מכובדים וכמובן פוליטיקאים ועיתונאים, שזועקים וקצף על שפתיהם, פשוט לא אומרים אמת. הם מנסים להלך אימים כדי למנוע רפורמה חשובה מאין כמותה, מסתמכים על חוסר ההבנה של מרבית הציבור.

בתמצית נזכיר שהנשיא לנדוי הציג את השופט אהרן ברק כשקרן, נוכח הצהרתו שהכנסת חוללה מהפכה חוקתית באמצעות שני חוקי היסוד של 1992. הוא קבע שמהפכה חוקתית "לא היתה ולא נבראה, אלא משל היתה". לנדוי הגדיר כמה באמת דמוקרטי, אובייקטיבי וטהור המצב בעידן המהפכה החוקתית של ברק, כשקבע כי החוקה שבית המשפט העליון יצר בהבל פיו "אפופה ערפל סמיך של חוסר ודאות וחוסר בהירות", ולכן היא "תביא להשלטת דעותיו של השופט, ושל כל שופט". וזה בדיוק מה שקרה לסוגיות נורמטיביות שהונחו על שולחן בג"ץ - שלטון השופטים. לנדוי לא היה שפוט של השלטון, אבל כשופט מנוסה, כדמוקרט וכאיש חכם - הוא הבין לאן צועד מחנה ברק.

אבל לא צריך ללכת רחוק עד לנשיא המנוח בדימוס של העליון. די לקרוא דברים שאמר וכתב שופט בית המשפט העליון דהיום, המוערך מאוד, נעם סולברג. סולברג יצא נגד האופן המרחיב שבו עושה בית המשפט העליון שימוש בעילת הסבירות. הוא ביקר קשות את פסקי הדין המכוננים של השופט ברק, המכונים "הלכת דרעי ופנחסי", והציע לצמצם באופן משמעותי את השימוש בעילת הסבירות. למקד אותה בסבירות המנגנון הממשלתי, ופחות של הדרג הנבחר. השופט סולברג המחיש כיצד העילה הזו יוצרת חוסר ודאות, וגורמת לבית המשפט להיכנס לשדה מוקשים של נושאים ערכיים, ולא משפטיים.

הביקורת על שלטון השופטים לא גודרה בתחומי מחנה הימין. כדאי להיחשף לעמדות של פרופ' רות גביזון המנוחה, שביקרה בדיוק את היושרה שבמהפכת ברק, ולכן לא התקבלה למועדון העליון. שלא לדבר על פרופ' דניאל פרידמן ועל משפטנים בכירים אחרים. כך, הניסיון של מחנה המתנגדים לרפורמת לוין להעניק לעמדתם מעטה של קדושה - כזו שאם ייגעו בה תיחרב המדינה - הוא כוזב ונכלולי. מדובר בוויכוח לגיטימי, שאסור לשחרר בהקשרו את שדי הפילוג ומלחמת האחים.

מ־0 ל־100 בשבוע

ובכל זאת, קיים קושי לעכל את מהפכת הנגד של לוין, ואת כלל הרפורמות שמנסה הממשלה הנכנסת לבצע על סטרואידים. הרפורמה של שר המשפטים נוגעת בהרבה נקודות נכונות, אבל הליכה עם כולן עד הסוף תהיה הרסנית. למשל: די לגוון את ההרכב של בית המשפט העליון, ולהגביל את פסילת החוקים להרכב רחב מאוד של בג"ץ, כדי שפסקת ההתגברות תחוקק אבל לא תהיה בשימוש. די לרסן את הכוח של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, כדי למנוע מצב שבו ידי השרים קשורות ובפני בג"ץ מוצגות עמדות שסותרות את עמדות הממשלה. די לצמצם את עילת הסבירות - אסור לבטל אותה לחלוטין.

בכלל, רפורמה אדירת ממדים ומעמיקה שכזו חייבת להיעשות במתינות, וכן - בהידברות. זה לא אומר שיש להיכנע למי שמנסה להטביע את ספינת התיקונים, אבל בשום אופן לא להוביל מהלך בזק דורסני, שיתדלק את האשמות השווא של מי שמנסה להמריד את הציבור.

לא פחות חשוב - הרפורמה המשפטית נועדה לטהר את דרך ההתנהלות הפוליטית־ערכית והמשפטית. לכן היא לא יכולה להיות כרוכה באנשים ובמניעים מושחתים. העובדה שדנים בהחלת פסקת ההתגברות ובביטול עילת הסבירות דווקא כדי להכשיר את המורשע אריה דרעי, מכתימה את הרפורמה כולה. כך גם נגיעה של הרפורמה במה שיוכל לסייע לבנימין נתניהו להיחלץ מהצרות המשפטיות שלו. גם מעורבות העסקונה החרדית בשינוי השיטה היא מקוממת, ומכשילה את הרפורמה משורשיה. לכן חשוב לבנות רפורמה משפטית בתמיכה, שלא מתבססת על מי שמנסה באמצעותה לחוקק לעצמו מסלול לניצול ולהשתמטות.

ובכלל, כל כך הרבה שנים היו הליכוד ונתניהו בשלטון ולא שלטו. והנה - בשבועיים הראשונים לכהונת הקואליציה החדשה שלהם, הם מנסים לסגור את כל מחדלי העבר? לעבור מ־0 ל־100 בשבוע? זה יומרני, לא סביר, מתכון מובהק לכישלון. שלא לדבר על פילוג ותדלוק תעשיית ההפחדות שמופעלת על הציבור.

בשבח מלחמת התרבות

לא היה צורך ברפורמה המשפטית כדי לחוש שאנחנו מצויים במלחמת תרבות, אבל זו אינה בהכרח שלילית. אני עצמי מצוי במלחמת תרבות פנימית מאז נעוריי, כמי שנהג לנוע בין קריית ארבע הדתית־מתנחלית לבין החלקים החילוניים של ירושלים. וגם בהמשך, החיים בירושלים בכלל הם מלחמת תרבות אחת גדולה, מלחמה מעשירה ומופלאה בדרך כלל. אני זוכר את תחושת ההתפעמות שלנו בצעירותנו, כשחלפנו בתוך רבע שעה מביקור בכותל בתיקון ליל שבועות ועד לפאב במרכז העיר; מפרשת השבוע ועד לטיולים ולבילויים בשבתות ובחגים. בכלל, קשת העמדות והדעות, משיכות החבל הערכיות, היא שם המשחק של ההיסטוריה הציונית כולה, מראשיתה. זה החל בשנות ה־80 של המאה ה־19, סביב העלייה הראשונה, והתגבר עם שינוי הכיוון של חלוצי העלייה השנייה והשלישית. אחר כך, לפני ואחרי קום המדינה, הגיעו הנה יהודים שונים כל כך, שלא נבנה כור היתוך חזק מספיק כדי לחסל את ההבדלים ביניהם. דווקא המשיכות לכיוונים כל כך מגוונים הובילו לפסיפס עשיר, שרק מעשיר את המדינה ואת החברה הישראלית.

גם העימותים של הדור האחרון לא בהכרח שליליים. למשל: המהפכה הפמיניסטית והלהט"בית, ואפילו הטרלול הלשוני והמגדרי מבית מרב מיכאלי, מתחו אל הקצה עמדות שמקוממות רבים, אבל יצרו משקל נגד למגמות שוביניסטיות ומפלות שהיה מקום לתקן.

מנגד, ההתקפות האולטרה־שמרניות מאסכולת אבי מעוז מציבות משקל נגד לעיוותים הכבדים שתוקפים היום את העולם המערבי סביב סוגיות של מגדר ומשפחה. שני הקטבים מעוותים וקיצוניים, אבל העימות ביניהם מזמן אפשרות לאתר דרך ביניים הגיונית. לכן, על כולנו לקחת נשימה עמוקה - ולהפסיק לדבר במונחים של אפוקליפסה ומלחמה. אנחנו בפתחו של עוד שלב בהיסטוריה הציונית, שאם ננהל אותו באחריות - רק יחזק ויעמיק את הפלא.