המשחק של לוין מסוכן, כדאי שיניח את הפטיש ויבחן שינויים ברפורמה

יש רבים שמזמזמים בימים האחרונים את השורה: "זה לא אותו הבית. זה לא אותו העמק". מי שכתבה את השיר היפה והעצוב הזה, דורית צמרת, הלכה מאיתנו בשבוע שעבר. אנחנו נשארנו עם התחושה – שמשהו לא טוב קורה בבית.

בתחילת השבוע יפרסם ביהמ"ש העליון את החלטתו לגבי דרעי. כל החלטה תהיה בגדר רעידת אדמה. יכריעו לטובת דרעי, יאבדו את תמיכת מחצית הציבור שרואים בבג"ץ את משענתם האחרונה מפני עריצות הרוב הפרלמנטרי, ומביעים חשש ש"גנבו להם את המדינה". יחליטו נגד דרעי, יקימו עליהם את הקואליציה הנוכחית ובראשה לוין. הוא מחכה כבר שנים רבות להגיע לרגע הזה. לעימות פיזי עם מערכת המשפט. הוא רוצה לראות אותם נכנעים לרגליו.

אלא שהשר לוין משחק משחק מסוכן מאוד. בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים, מפת הכוכבים מאירה את פניה אליו. יש קונצנזוס רחב בציבור הישראלי, שלאחר 75 שנות עצמאות, יש מקום לבחינה, לפירוק ולתיקון של מערכת המשפט. יש מקום לבחון את עילת הסבירות, להכניס בה שינויים והגדרות, ולהשאירה כבלם של התעמרות לא סבירה, לא הגיונית, נגד האזרח הפשוט. יש מקום לבחון את סעיף הפרת האמונים, ולהגדיר אותו בצורה פחות כללית. יש בהחלט מקום לשינויים. לו לוין היה זונח את מסע הצלב הפרטי שלו, שרק מומחה לדבר מסוגל להסביר מניין נובע מעיין השנאה הזה, ומסכים לבחון חלופות ולא להסתובב עם פטיש 10 קילו, יכול היה להיזכר כרפורמטור הנאור של מערכת המשפט.

בחמישי בערב הזכיר את העובדה שבגין היה סנדקו. הוא גם מחשיב עצמו לבקיא בתורתו של ז'בוטינסקי. לכן, דבריו הזכירו לי את הדברים החריפים שכתב ז'בוטינסקי ב־4 בנובמבר 1932, תאריך מר ונמהר בפני עצמו בהיסטוריה הצעירה שלנו. כותרת המאמר, שהתפרסם בעיתון ביידיש "היינט" (היום) שיצא לאור בפולין, היתה: "כן, לשבור" (במקור ביידיש: יאָ, בּרעכען!). האם זה מה שיקרה למערכת המשפט? הדמוקרטיה הישראלית צעירה וחזקה, יחסית לטלטלות שעברו עליה מאז הקמתה לפני 75 שנים.

אני מעריכה שתוכל גם לטלטלה האחרונה בדמות המהפכה החוקתית שמבקש להעביר השר לוין. אלא שהרוחות הרעות שמנשבות מבלי שיש אמירת נגד בפי רה"מ, בנימין נתניהו, מאיימות לשבור את הנדבך המרכזי שמאחד אותנו – הסולידריות. ולא, אנחנו לא רוצים שזו תיבחן תחת אש המלחמה, אלא דווקא בחיי היום יום. כאן ועכשיו. אתמול הגיעו רבבות להפגנה בכיכר הבימה בתל אביב. לוין צריך להבין שהם לא אויביו. הם אזרחי המדינה שרק רוצים להרגיש בבית.