צעד אחד יותר מדי? יריב לוין עלול להתרסק מהצוק עם הרפורמה

שנים ארוכות צבר יריב לוין כעס רב על שופטי בג"ץ והמערכת המשפטית, כמו רבים וטובים אחרים. הוא ראה איך המחנה האידיאולוגי היריב הצליח ליצור מנגנון חלומות, שבמסגרתו לא משנה מה יאמרו הבוחרים - השלטון ותכניו יישארו בידי מחנה נורמטיבי אחד. כל מה שאסטרטגי וחשוב יוכרע על ידי שורה של שופטים בבית המשפט העליון והחניכים התורנים שלהם - היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.

הרפורמה שהוכרזה על ידי לוין התבשלה זמן רב, והיא נוגעת בכל אחד ממרכיבי המנגנון שיצר את העיוות הזה. אבל, אם תחוקק הרפורמה כפי שהיא מסתמנת מהנאום ביום רביעי, היא עלולה להטות את המחוג לכיוון ההפוך, המסוכן מאוד. כמו מי שמטפס לפסגת הצוק והולך צעד אחד יותר מדי - להתרסקות.

אני עצמי צברתי שורה של חוויות בעליון ומול מנגנון הייעוץ המשפטי, רבות מהן בימי שיא ההשפעה של אהרן ברק. לא פעם היה ברור שההכרעה השיפוטית נובעת מהשקפה ולא מדין, מהתפיסה האישית של השופטים שבפניהם הופעתי. זכור לי במיוחד הליך בבג"ץ שנגע לבית ביו"ש שנקנה בכסף מלא, כאשר בהרכב ישבו שתיים מהשופטות בדימוס שניצבות היום בחוד הזעקה הציבורית נגד הרפורמה.

אני דיברתי בלשון של חוק, תקדימים וספרות משפטית, הן התעלמו ופסקו באופן פוליטי, בניגוד לדין, לצדק ולעמדת מרבית הציבור. השיא היה כאשר נשיאת העליון לשעבר התקוממה בדיון נגד סעיף בחקיקה של יו"ש שהצגתי בפניה, שסייע לעמדת ההתיישבות, בניגוד לעמדת מחלקת הבג"צים. "אז אולי מדובר בסעיף בלתי חוקתי", מיהרה הנשיאה לפלוט, עד שהצגתי בפניה הכרעת דין שהיא לקחה בה חלק בעבר, שעשתה שימוש באותו הסעיף כדי לפסוק נגד עמדת ההתיישבות היהודית.

זו היתה בדיוק התחושה מול חוות דעת רבות של הייעוץ המשפטי הממלכתי. הרבה מאוד שיקולים ציבוריים, חשש מתגובות בינלאומיות ואינסוף טיעונים בלתי רלוונטיים, לא משפטיים. החוצפה הגיעה לעמדות שהגישה הפרקליטות לבג"ץ בשם המדינה לכאורה, שסתרו לעיתים החלטות ממשלה מפורשות.

את כללי המשחק האלו צריך לתקן, ולגרום לבית המשפט לשפוט וליועצים המשפטיים לייעץ, לא פחות ולא יותר מכך. וכדאי לזכור שבית המשפט העליון הצליח להגן על זכויות המיעוט, על חופש הביטוי, מפני התעמרות השלטון, גם לפני עידן אהרן ברק. כדאי לעיין בפסיקות האמיצות והמטלטלות של הנשיא שקדם לו - משה לנדוי, מי שעצר את השרירות השלטונית של דוד בן־גוריון לא פעם, אבל התנגד לימים להפיכה השיפוטית של אהרן ברק.

אלא שחיבור כל הנקודות שהציב שר המשפטים החדש עלול להוביל אותנו אחורה. לאותן עשר השנים הראשונות למדינה, שבהן השלטון שלט גם בשופטים וביועצים המשפטיים ללא מצרים, חסם את הדמוקרטיה וגרם לשחיתות ולעריצות. לכן, את פסקת ההתגברות צריך לחוקק, אבל ליצור מנגנון שיאפשר פסילה של חקיקה שדגל שחור באמת מתנוסס מעליה. בייחוד כזו שמבססת שחיתות ומעניקה פריבילגיות בלתי שוויוניות לציבורים מועדפים.

אסור לגעת בעילת הסבירות

את ההרכב של בית המשפט העליון חשוב לאזן, אבל חייבים לוודא שהשופטים שייבחרו יהיו ראויים, ושאכן יושג גיוון בעליון. ובעילת הסבירות אסור לגעת, כי אין כלי חשוב יותר מאשר העילה שמאפשרת ביקורת שיפוטית עניינית על השרירות, העצלנות והרשע של המנגנון הציבורי. אני נתקל בכך בעתירות מנהליות ובבג"צים לאין קץ.

אפשר לבחון את הגבלת השימוש בעילה הזו לגבי מינויים בממשלה, אף שכך ניתן יהיה למנות שרים שסרחו, כמו אריה דרעי. אבל בוודאי שלא לאפשר ביטול של משפט לפוליטיקאי כמו נתניהו. יריב לוין סימן השבוע כיוון שהכרחי לייצוב הדמוקרטיה ולתיקון הפגמים שנוצרו ביחסים שבין הרשויות. אבל הכרחי לנהל את המהלך באחריות ובזהירות, שלא ניפול חלילה מהצוק.

ההתעלמות מההודאה בטרור

התקשורת הישראלית דיווחה בשבוע שעבר בצנעה על הקללה העסיסית ששלח חוסיין א־שייח', מבכירי הרשות הפלשתינית, נגד היושב ראש אבו מאזן. בכיר הרשות כינה את היו"ר "בן שישים ושישה אלף *ונות", בשיחה סגורה שהוקלטה בחשאי. רק שהמדווחים בתקשורת החמיצו דווקא את המשפט החשוב ביותר, שבו אחד מהכי מקורבים האשים כי אבו מאזן "שותף לאנרכיה ורוצה שהיא תימשך". כלומר - שותף לגל הטרור והאלימות ששוטף את יו"ש, שחלק ניכר ממנו מבוצע על ידי גיסות אש"ף עצמם.

ההודאה נרשמה מפי הסוס, אבל לא הזיזה אצלנו דבר. ממשלת ישראל היוצאת וראשי מערכת הביטחון התעלמו מהקלטת הזו ומהמידע המודיעיני המוצק שיש להם, כנגד מי ש"חוזק" בשיטתיות על ידי בני גנץ, יאיר לפיד והמערכת. התעלמו למשל מהודעה פומבית של הוועד הפועל של אש"ף, שכונס ברמאללה לפני כשלושה חודשים, שלפיה "לעם הפלשתיני יש הזכות להילחם בכיבוש בכל האמצעים העומדים לרשותו". זוהי אמירה מפורשת בזכות הירי והפיגועים, שלא שמענו כמוה מאז נשף התחפושות של אוסלו.

הם התעלמו מדברים שאמר מושל שכם - איברהים רמדאן, בראיון עיתונאי. רמדאן סיפר שאבו מאזן הצהיר בפני מושלי הערים הפלשתיניות בכינוס סגור, שהוא תומך במאבק של החמושים, כלומר במעשי הירי ובפיגועים.

ההתעלמות כוללת גם את ההסתה והקריאה למלחמה של גיסות הרשות, למשל פעילי פת"ח שחגגו השבוע את יום השנה לפיגוע הראשון נגד ישראל בדברי שבח לפיגועים ובירי. במסגרת ההתעלמות לא עושים דבר לנוכח דיווחי אמצעי התקשורת של הרשות, שמבליטים ומהללים את המעורבות של פעילי פת"ח בפיגועים. תוצאות מדיניות ההתעלמות וטמינת הראש בחול בוערות בשטח. באזור ג'נין, בשכם, במקומות נוספים ביו"ש, הטרור חזר בגדול, כפי שלא היה מאז 2002, במעורבות ובעידוד צמרת הרש"פ.

אותה מדיניות ישראלית מופגנת גם מול מסע המגה־טרור הדיפלומטי שמנהלת נגדנו הרשות בעולם. למשל, הדיון במועצת הביטחון אתמול בעניין הר הבית וההחלטה שהתקבלה השבוע במליאת האו"ם, לפנות לבית הדין של האג בעניין ה"כיבוש" הישראלי. הכל מעשי ידי רמאללה. מדובר במהלך משולב, שנועד להפעיל עלינו תנועת מלקחיים.

יד אחת רוצחת ומנסה להמאיס עלינו את החיים בשטח, ויד שנייה חותרת להפוך את ישראל למצורעת בזירה הבינלאומית. אבו מאזן עצמו מתרברב בקו הזה ומצהיר בפורומים ידידותיים, שהוא גאה להיות טרוריסט דיפלומטי נגד ישראל. גם הטרור הזה, אגב, סותר באופן מוחלט את הסכמי אוסלו.

מדינת ישראל מתנהגת מול כל זה ברפיסות ובאומללות. בני גנץ ויאיר לפיד, ממשיכי דרכם של רבין ופרס, רק עודדו את המפלצת להמשיך לגדול. אבל מה תעשה ממשלת ישראל הנכנסת מול הנחש  שמכיש אותנו מסף דלתנו? אם לשפוט על פי מה שעשה בנימין נתניהו בכל שנות הנהגתו - שום כלום. היחידים שיש מהם ציפייה ממשית בתחום הזה הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. האתגר והאחריות מונחים לפתחם.