עידן עמדי מאיים על "אמני ישראל" הוותיקים כמו שהציונות הדתית מאיימת על החרדים. הוא מתעקש שאפשר גם וגם. באחת הסצנות הראשונות בסרט ששודר השבוע בקשת 12, מביט חייל של עמדי על הזמר כשהוא מתכונן לפיצוץ פיר שהכינו מחבלים כדי לחטוף ישראלים, ואומר בצחוק מתפעל: "תראו במה מתעסקים אמני ישראל". זו אכן שאלה שרבים מאיתנו שאלו את עצמם השבוע: במה מתעסקים אמני ישראל?
בשביל אל הבריכות
כשעידן עמדי הגיע לבית החולים משדה הקרב פצוע ומפויח, מתנדנד בין חיים למוות, לא היה אפשר לזהות אותו. מי שלא יכול לזוז מטר בלי שיבקשו ממנו חתימה, איבד הכרה וקיבל את התג: אלמוני בן 22.
כה סמלי, כאשר מדובר באחד האנשים המפורסמים במדינה.
כמה מפורסם? כנראה יותר מכל אמן שחתם על עצומת הזמרים־שחקנים־אנשי רוח שמבקשים להפסיק את המלחמה, שבה כמעט קיפד את חייו אותו אלמוני עתיר רייטינג שלא היסס לרגע.
"אני אשוב ליצור, אשוב לשיר, אשוב לשחק, ואם יהיה לי כוח - אני אשוב להילחם. אמא, אל תכעסי", אמר במסיבת העיתונאים שהתקיימה בביה"ח שיבא עם שחרורו, אחרי שהעיד כי הפציעות לא החלישו את רוחו.
שבוע אחרי שיתוף הפעולה, ב"סיבה למסיבה", טוביה צפיר השיק את הפרודיה: "עם אחד עם שיר אחד/ והכיסא לעולם יישאר... כולנו ביחד למען כולם מתאימים את עצמנו למצב הקיים". כמה עצוב, נבחרינו יכולים לשיר גם היום בדיוק אותן המילים
בספוטיפיי הפרטי שלי אין עידן עמדי, אני מודה. יש מלא זמרים שהבושה על האופן שבו מתנהלת המלחמה האיומה הזאת גורמת להם להתכווץ בפני העולם כאקט מחאה נגד המלחמה, שאליה מיטב האימהות שולחות את מיטב הילדים. למעשה, נגד הצבא שאליו אנחנו שולחות אותם. בעצם, נגד המדינה.
אבל עזבו אותנו, מה שמעניין הוא שהאמנים ועסקני התרבות חותמים נגד התכנים שפרסמו אותם עצמם. הרי בלי שירי ארץ ישראל הנחושים והרגישים - הם לא היו מטפסים למקפצה שמאפשרת להשתין מהמעמד הציבורי.
אפשר לעבור אחד־אחד על ידועני הרשימה ולהשתעשע. רובם שותפים לפסקול התוכנית "ארבע אחר הצהריים" המיתולוגית - השירים שיש בשעה הזאת הם הדלק של קדושת ארץ ישראל המודרנית. מי מכיר את השירים האלה? משערת שזקנים חילונים וצעירים מתנחלים. לפי פילוח אנתרופולוגי שביצע פרופ' אשר כהן מעל דפי עיתון זה ("קצוות פוליטיים: כתף אל כתף בצבא העם", 30.07.25), עיקר הנושאים בנטל השירות הסדיר כיום הם מתנחלים וקיבוצניקים.
לכן כאשר חותמי העצומה בזים ללוחמים, הם עושים נזק חברתי כפול - גם מחבקים את המשתמטים, וגם יורקים לבאר שממנה שתו ושותים הזמרים.
חוה אלברשטיין אהובת ליבי לא התפרסמה בזכות הגרסה החתרנית ל"חד גדיא" וההכרה ש"עכשיו אני זאב טורף", הפתעה.
אבל - אל דאגה, אמנים. אני פה ואתם בספוטיפיי שלי. השביל אל הבריכות שלי כולו פכפוך עם השירים של פעם, תמלוגים - עלי.
והמנצח הוא: דוד קריבושי
גם בעבר התכנסו אמני ישראל לשתף פעולה באווירת הירתמות והשיגו תשומי. ב־1985 הושק ב"סיבה למסיבה" השיר "עם אחד עם לב אחד", והציבור התבקש לרכוש תקליט שהכנסותיו קודש לילד הנכה בישראל. טקסט של אלון אבידר וקליפ מלא וואסח באולפן עם המלחין והמנצח דוד קריבושי:
"עם אחד עם שיר אחד/ המנגינה לעולם תישאר/ עם אחד עם שיר אחד/ נשיר לכם כי אתם לא לבד/ כולנו ביחד למען כולם/ בתקווה שנגיע וישמע העולם". שוב העולם. מתי אנחנו נקשיב?
ההבדל המהותי בין עמדי לבין חותמי העצומה מהשבוע נובע מהבנת קהל היעד ומאהבתו. העיניים מופנות קודם כל פנימה. וכעת נעבור לעצומה של האמנים הפלשתינים במימון הצלב האדום, נגד הרעבת החטופים
שבוע אחר כך, אותה "סיבה למסיבה", טוביה צפיר השיק את הפרודיה: "עם אחד עם שיר אחד/ והכיסא לעולם יישאר... כולנו ביחד למען כולם מתאימים את עצמנו למצב הקיים". כמה עצוב, נבחרינו יכולים לשיר גם היום בדיוק את אותן המילים.
ב־1995 נרשם איחוד נוסף של אמני ישראל, הפעם ביוזמת משרד הקליטה והפקת גלי צה"ל - נגד גזענות פנימית. מאיר אריאל כתב מילים שהלחין ארקדי דוכין, וזמרים מכל הצבעים והמוצאים שרו - דנה ברגר, מרגול, מסקי שיברו, חיה סמיר.
"מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי/ בבכי צחק לי אחי/ אתה לא נראה כל כך ישראלי/ בטח שלא תנ"כי".
לא היתה לזה גרסת כיסוי הומוריסטית, רק הקלטה חדשה ולא מהדהדת שנעשתה בזמן הרפורמה המשפטית. "וכל הצדדים עוד יכירו/ בגוונים השונים את עצמם". כמה עצוב, גם השיר הזה אקטואלי לנו מתמיד. להכיר בגוונים השונים של הפסים בכותונת זה קצת כמו לראות את הדבשת של עצמנו. אבל איך אפשר לראות אותה אם אנחנו עסוקים בלהביט החוצה, ולא פנימה? הפס הדק הזה עושה את ההבדל. לזהות את הכשל, כמו במלחמה הזאת. לפעול כדי לשנות ולתקן. אבל לא כדי להחריב - כדי לבנות.
גם בקורונה עפנו עם להיט מאחד של מיטב האמנים: סטטיק וג'ורדי חיברו את "זה קטן עלינו", ויכולנו ליהנות מכך שהאויב המשותף לנו ולרשות הפלשתינית הוא נגיף. יש מצב שבקליפ הזה גידי גוב ורמי קלינשטיין היו מיעוט אשכנזי בין משה פרץ, נועה קירל, עדן בן זקן ושלום אסייג (אסייג זמר? לא, אבל גם חנה לסלאו הופיעה בקליפ "עם אחד" ב־85').
ההבדל המהותי בין עמדי לבין חותמי העצומה מהשבוע נובע מהבנת קהל היעד ומאהבתו. העיניים מופנות קודם כל פנימה.
מי שרוצה לתקן, לא מרכל בחוץ על מה שקורה בבית. הוא מלא הודיה לאחים שלו שמוסרים את נפשם, מלא דאגה לחטופים שלו, ולא מסתכל מהצד על המדינה ועל הצבא. הוא מנתב את היצירה לבנייה. לא לפירוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו