הטיעון הנעלם: אי אפשר רק "בזכות הכוח" וללא "כוח הזכות"

פרופ' בן ציון טבגר המנוח, פיזיקאי בעל שם עולמי, שעלה לארץ בשנות ה־70 מבריה"מ, בחר כאן בקריירה שנייה והפך לשומר בית העלמין העתיק של חברון. אני זוכר אותו חובט במעדר, קצר נשימה, מפנה את חורבות בית הכנסת העתיק אברהם אבינו בחברון; ממולל בידיו אבן גיר מרוסקת וגללי עיזים שהתערבבו בה, שואף אל קרבו בהנאה בלתי מוסתרת את ריח התערובת הזאת, מוחה זיעה ממצחו ומסביר לנו, בני הנוער שסייעו לו במלאכה, במבטא רוסי כבד: "אחחח... ריח של ארץ ישראל. כאן למטה - בית כנסת. פה למעלה - חרא של עיזים".

זה היה מצחיק וגם מרגש. טבגר, שבימים אלה מלאו 42 שנה לפטירתו, חשף מחדש בעשר אצבעותיו את שרידי בית הכנסת העתיק מהמאה ה־16, בעיר האבות, שלימים שוחזר והוקם מחדש.

נזכרתי בטבגר השבוע, כשעקבתי אחר שטף ההודעות של מדינות בעולם, שהכירו ב"מדינה פלשתינית", אבל עוד יותר מכך כשעקבתי אחר אופן התגובה שלנו, כאן בישראל, אל מול הצונאמי הזה. התרשמתי שהשיח שלנו על מדינה פלשתינית הוא שיח נכה, עם רִיק עמוק.

נכון שתושבים רבים בתחום "המדינה הפלשתינית" תמכו, התמוגגו או רקדו על הדם היהודי ב־7 באוקטובר, ומדינה עבורם היא פרס. נכון גם שהיא מסכנת את עצם הקיום היהודי כאן, וודאי שאין לנו עניין לעשות עסקים עם מי שמאדיר טרור וג'יהאד ונשבע בכל שבוע מחדש, שהוא, ילדיו או נכדיו יממשו יום אחד את "זכות השיבה" על חורבותיה של מדינת ישראל. אבל לאן נעלמה טענת הזכות שלנו על חבלי יהודה ושומרון, זירת ההתרחשות של רבים מאירועי התנ"ך, ערש קיומנו? מדוע היא נמחקה לחלוטין מהלקסיקון הפוליטי שלנו?

סולם יעקב

למה רק ביטחון וביטחון, ושוב ביטחון? שיח הזכויות, שאצל הפלשתינים הוא המרכז, מוסתר ומוצנע אצלנו, כאילו אנו מתביישים בו. זו טעות, קודם כל כלפי עצמנו, ואחר כך גם מול העולם. גם השפה הטבגרית שהתענגה על ה"ריח של ארץ ישראל", נעלמה. חדלנו לדרוש מול העולם את מימוש הזכות והבכורה שלנו על ארץ ישראל ולהשמיע בקול רם וברור את דבריו של שמעון החשמונאי: "לא ארץ נוכרייה כבשנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, אלא את נחלת אבותינו שנפלה בידי אויבינו שלא בצדק, ועכשיו שבה נחלת אבותינו לבעליה הראשונים".

פרופ' טבגר שאף אל קרבו את ריח גללי העיזים והאבן החברונית והסביר לנו, בני הנוער שסייעו לו בחשיפת בית הכנסת העתיק, במבטא רוסי כבד: "הריח של ארץ ישראל. כאן למטה -בית כנסת. פה למעלה - חרא של עיזים"

לא ניתן לבסס תביעה ללגיטימציה בינלאומית על חברון ועפרה ובית אל, וגם לא על העוטף ושדרות ומטולה, רק על צורך ביטחוני קיומי, ללא האבות והאימהות והר הבית ועיר דוד, ללא קבר רחל בדרך אפרתה, ושדה המכפלה בחברון, וחבל גרר, והמלאכים שעולים ויורדים בסולם בחלום יעקב, בבית אל. תפיסת הביטחון הלאומי לא נשענת רק על רכיבים ביטחוניים־צבאיים, אלא גם על ייעוד וזכות, וכך ממש גם ההתנגדות למדינה פלשתינית.

הביטחון הוא כלי שנועד לשרת את הקיום היהודי, שההתיישבות בכל חבלי ארץ ישראל - ובכלל זה מפעל ההתנחלות המפואר - היא אחד הביטויים המובהקים שלו. אבל כיום שיח הזכויות אוחסן בבוידם ואנו עסוקים רק בשאלה הכמו־טכנית - החיונית כשלעצמה - כיצד מגינים על הקיום?

ובכן - זה לא מספיק. אי אפשר רק "בזכות הכוח" והצורך בביטחון, וללא "כוח הזכות", שמבסס את הלגיטימציה לצורך בביטחון דווקא כאן, בארץ ישראל. טענת הזכות הזאת נכונה ביחס לארץ ישראל על כל חלקיה. מוסרית, אין הבדל בין התנחלות ביפו, וברמלה, ובפתח תקווה, שבהן ישבו ערבים בראשית המאה שעברה, לבין התנחלות בארץ ישראל שבה יושבים ערבים בתחילת המאה הזאת. 

חושבים על נעמי

כאשר ברומא, ובלונדון ובפריז מבטלים את הערך הביטחוני של ההתנחלויות ותובעים מאיתנו לפנות אותן ואת שטחי יו"ש לטובת מדינה פלשתינית, מומלץ לשוב גם אל דבריה של רב"ט (מיל') נעמי ספיר, שכבר פורסמו כאן בעבר. ספיר, הידועה יותר בשם נעמי שמר, העמידה פעם במקומם גנרלים ודיפלומטים, שביטלו את ערכן הביטחוני של ההתנחלויות ושל גבעות יהודה ושומרון.

"לקבוצת כנרת", כתבה המשוררת ילידת המושבה בעיתון "דבר", "אין שום ערך ביטחוני. רק ערך ציוני. כשבנציון ישראלי עלה אליה עם שני חבריו בבוקר חיוור אחד, בב' בחשוון, שנת משהו, הוא לא עשה את זה מנימוקים ביטחוניים. רק מנימוקים ציוניים. מזל שלא רץ אחריו אז איזה אלוף (מיל') עם המדחום הביטחוני שלו. האלוף בטח היה מגרש משם את כל השלושה... גם לחדרה, לעין חרוד, לתל עדשים ולכרכור אין שום ערך ביטחוני. רק ערך ציוני", הדגישה רב"ט ספיר, "וכך גם לאלון מורה, לאריאל ולכפר עציון".

העיקרון היסודי ששמר האמינה בו, ושכה בולט עכשיו בהיעדרו מההתנגדות למדינה פלשתינית, הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, היסטורית, דתית ובינלאומית. נתניהו ושריו האחרים חדלו להשמיע את האמת הפשוטה הזאת.

שיח הזכויות אוחסן בבוידם ואנו עסוקים רק בשאלה הכמו־טכנית, החיונית כשלעצמה, כיצד מגינים על הקיום. ובכן - זה לא מספיק. אי אפשר בארץ ישראל רק "בזכות הכוח" וללא "כוח הזכות"

מדוע שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי ויו"ר בית הנבחרים של ארה"ב מייק ג'ונסון, שביקרו השבוע בשומרון, יכולים לומר מול סטארמר האנגלי ומקרון הצרפתי ש"יהודה ושומרון שייכים לעם היהודי", ואילו ראש הממשלה ושרי החוץ והביטחון חדלו לנגן את המנגינה הזאת? מדוע מסתפקים בצורך הביטחוני, ולא מדברים על הברית הלא כתובה בין מדינת ישראל לארץ ישראל, זו שהחלה ב"לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך", דרך הצופן הגנטי של "אם אשכחך ירושלים" ועד "התקווה בת שנות אלפיים".

אפילו חבר הלאומים הכיר בגנום הזה לפני כ־100 שנה; ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה", ב"זכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ", ובזכות היהודית "להתיישב בכל מקום במערב פלשתינה, בין הירדן לים". זו קומת השורשים. היא הכי רלוונטית לדיון על מדינה פלשתינית. אי אפשר בלעדיה. אין סיבה להחביא אותה, בדיוק להפך.

פרופ' טבגר שאף אל קרבו את ריח גללי העיזים והאבן החברונית והסביר לנו, בני הנוער שסייעו לו בחשיפת בית הכנסת העתיק, במבטא רוסי כבד: "הריח של ארץ ישראל. כאן למטה -בית כנסת. פה למעלה - חרא של עיזים"

שיח הזכויות אוחסן בבוידם ואנו עסוקים רק בשאלה הכמו־טכנית, החיונית כשלעצמה, כיצד מגינים על הקיום. ובכן - זה לא מספיק. אי אפשר בארץ ישראל רק "בזכות הכוח" וללא "כוח הזכות"