סיכוי לשינוי היסטורי ביהודה ושומרון

סעיף אחד בנספח להסכם הקואליציוני שנחתם עם סיעת הציונות הדתית, מספק הזדמנות היסטורית לשינוי הכיוון של מדינת ישראל. מדובר בסעיף העוסק בסמכויות השר החדש שימונה בתוך משרד הביטחון. פרסום ההסכם גרר השבוע מתקפה דרמטית מבכירים במערכת הביטחון לשעבר. מתקפה שמורכבת ממסכת של שקרים, סילופים וטעויות, אבל שבבסיסה עומדת תפיסת עולם. וזו חושפת את האוריינטציה של מערכת הממשל הישראלית, גם זו שבמדים, שמובלת על ידי רעיונות הפוכים מההשקפה של מרבית הציבור ונבחריו. כך היה גם בכל שנות נתניהו כראש ממשלה, רק שעכשיו, כתוצאה מצירוף מקרים יוצא דופן, קיים סיכוי לשינוי כיוון היסטורי.

בפעם הראשונה: שוויון

מתקפת הסילופים פוצחת בטענה שההסכם עם סמוטריץ' יהפוך את יהודי יו"ש לבעלי זכויות יתר. רק שהאמת היא הפוכה, כי ההסכם בסך הכל יקנה ליהודי יו"ש, בפעם הראשונה מאז 1967, זכויות שוות. עד היום מוטלות עליהם כל החובות, אבל הם חסרי זכויות בתחומים מרכזיים של חייהם. בעוד ערביי יו"ש קונים ובונים ומתפשטים כמעט ללא הפרעה, היהודים נחנקים בידי הרשויות. כדי לסגור מרפסת בבית אל או לפתח שכונה בשטח המוניציפלי של קריית ארבע, צריך אישור של שר הביטחון כי הוא הבוס של הריבון ביו"ש - אלוף פיקוד מרכז.

האפליה נובעת מההכלאה שהנהיגה מדינת ישראל מאז ששת הימים, בין השלטון הצבאי לבין העניינים האזרחיים שעליהם הוא הופקד. וזו בדיוק האנומליה שההסכם החדש מבקש לפצח - להעביר את השליטה בעניינים האזרחיים מידי לובשי המדים לידיים אזרחיות, שמשקפות את השקפות מרבית הציבור. אני למוד קרבות משפטיים, בעניינים שבהם שר הביטחון וראש הממשלה ניצלו את הכוח הבלתי דמוקרטי שניתן להם ביו"ש כדי למנוע את ההתפתחות הטבעית של ההתיישבות. כי בהובלת "הדרגים המקצועיים" - שר הביטחון, בדרך כלל, חוסם הכל.

הנספח שנחתם הוא למעשה כלי טכני, שמקנה לשר החדש במשרד הביטחון סמכויות לבצע מדיניות שעדיין צריך להסכים עליה. אבל בצדק הוא מפרק את שר הביטחון מהאחריות לנושאים אזרחיים מובהקים ביו"ש, החל מתכנון ובנייה וכלה ברכישת מקרקעין ופיקוח עליהם.

אגב, המינהל האזרחי ביו"ש לא מנהל את חיי הערבים. מרביתם נשלטים על ידי הרשות הפלשתינית, פרט להשגחה על הקרקע בשטחי C. ובכלל, תחומי העיסוק של המינהל רחוקים מתחומי המומחיות של מערכת הביטחון, ובמיוחד של הקצינים שממונים לתפקידים הבכירים.

בביקורות הקשות שהושמעו השבוע על השינוי במינהל האזרחי כיכבו יוצאי מערכת הביטחון. למשל - ד"ר רונית לוין־שנור, מרצה באוניברסיטת רייכמן, שאותה אני מכיר היטב. היא ניצבה מולי בעבר, כשניהלתי מאבקים משפטיים להגנה על זכויות קנייניות בסיסיות של יהודי יו"ש. לוין עשתה הכל כדי לשלול את הזכויות האלו, אף שלא ייצגה ארגוני שמאל קיצוני אלא היתה קצינה במדים - בכירה במנגנון הייעוץ המשפטי של יו"ש. העמדות שהיא הובילה אז בשם מדינת ישראל זהות לאלו שהיא מציגה היום - הן מאפיינות את השמאל הקיצוני ואת כל אויבי ההתיישבות. הן מאפיינות את הייעוץ המשפטי־הצבאי של יו"ש.

השבוע שמעתי את ד"ר לוין קובעת בנחרצות קביעות פסאודו־משפטיות חסרות שחר. למשל, שהמשפט הבינלאומי אוסר את ההסכם בין נתניהו לסמוטריץ', כי מדינת ישראל היא כובשת ביו"ש ומותר לה רק להגן על הפלשתינים, ולא לפתח את ההתיישבות היהודית. מדובר בעמדה אופיינית של משפטנים עוינים, שלא התקבלה מעולם על ידי בג"ץ - ומשפטנים רבים סבורים בדיוק להפך. הרי חבלי יו"ש לא יכולים להיחשב שטח כבוש לפי המשפט הבינלאומי, כי מי שהחזיק בהם לפנינו לא הוכר מעולם כבעל הזכות בהם. ואם יש לגורם כלשהו זכות לטעון לריבונות ביו"ש, על פי החלטות חבר הלאומים ואמנת האו"ם - זו רק מדינת ישראל כנציגת העם היהודי.

ד"ר לוין מספקת דוגמה לסינדרום רחב וחמור, של לובשי מדים בכירים המובילים השקפה בלתי משפטית שסותרת את עמדת הממשלה ומרבית הציבור. מי שבזמן עבודתם בשירות המדינה עושים הכל כדי לחסום את התפתחות ההתיישבות, תוך שימוש בכל תואנה פסאודו־משפטית אפשרית. את המנגינה הזו נועד ההסכם החדש להפסיק.

עוד בכיר ביטחוני בדימוס שהתגייס להתקפה הוא האלוף (מיל') עמוס גלעד. השקפותיו ממחישות את אותו סינדרום בצמרת מערכת הביטחון. במאמר ב"ידיעות אחרונות", טען גלעד שהעברת סמכויות למשרד הביטחון היא בבחינת סיכון ביטחוני וסיפוח דה־פקטו, שיגרום לקריסת הרש"פ ולהעברת כוחות ליו"ש במקום למקומות החשובים באמת.

אך העובדות הפוכות לחלוטין. אני ליוויתי את המציאות ביו"ש ככתב מאז שנות ה־80, ותיעדתי את המציאות ששררה לפני הסכמי אוסלו. ראיתי כיצד הקמתה של הרשות דרדרה את מצבנו הביטחוני והמדיני. עד לאינתיפאדה הראשונה החזקנו את יו"ש בכוחות מזעריים, ולימים ריסקנו את האינתיפאדה, עד שבתחילת שנות ה־90 לא היו כמעט כלי נשק וטרור ביו"ש. בכירים במערכת הביטחון הזהירו אז נחרצות מפני כריתת ההסכם עם יאסר ערפאת, אבל שמעון פרס ציווה עליהם "להחליף את הדיסקט". מאז החלפת הדיסקט הרכיבו עמוס גלעד ודומיו משקפי מציאות מדומה - מציאות אוסלו, שמתעלמים מהעובדות וגורמים להם להתמכר לאויב המר ביותר שלנו - אש"ף. מי שלא מרכיב את משקפי עיוות המציאות, מבחין שהרשות מרמאללה היא לא מייצבת - אלא מחוללת הטרור וההסתה. בכל פעם שניסינו לחזק אותה - חטפנו גלים חזקים יותר של טרור. ראה גל הטרור הנוכחי של פת"ח, שנובע מחיזוקו של אבו מאזן בידי בני גנץ.

ההסכם החדש לא מקנה לשר במשרד הביטחון סמכויות נגד הרשות הפלשתינית, פרט לשימור הקרקע בשטחי C, אבל אם הוא יקדם את קריסת הרשות - מה טוב. ונא לא להפחיד עם ניהול יו"ש ארגונית ותקציבית. המינהל האזרחי לפני אוסלו דאג לחיי הערבים טוב יותר ממושחתי הרש"פ, ומדינת ישראל רק הרוויחה כלכלית מהניהול הזה, כפי שטענו אז ארגוני השמאל.

אופק להכרעה לאומית

ובכל זאת, קיים בביקורת גרעין של אמת. אכן מדובר בפרוצדורה שתאפשר את עצירת ההשתלטות הערבית על הקרקע, ותקנה כלים לפיתוח ההתיישבות. זו בדיוק עמדת מרבית הציבור הישראלי, למגינת ליבם של הבכירים בדימוס, שמסרבים לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי.

יותר מכך: עוד מאמץ קל, ועוצמת הנוכחות שלנו ביו"ש תכריע את הוויכוח שמתנהל כאן מאז ששת הימים על עתיד השטחים. ויכוח מדומיין, כפי שהוכיחו כישלונות אוסלו וההתנתקות, שמרעיל אותנו מאז ועד היום ומונע את ההתמקדות במשימות הלאומיות החשובות. כך ההסכם החדש מסמן סיכוי לשינוי תפיסה היסטורי, שיוביל גם להכרעה לאומית.