סמוטריץ', תלמד ממפא"י: מה שחשוב אלו העובדות בשטח ולא ערמות מסמכים

יו"ר הציונות הדתית מבקש דרך חדשה בהסכמות חוקיות גלויות, "על השולחן" • לשם מה להתעקש על סיכום מראש בחוזה במלוא הפרטים - אם ממילא כשמתחילים לעבוד המציאות משתנה?

גרשון הכהן, צילום: יהודה פרץ

לא קל להעריך את היקף המחיר שעלולה ממשלת נתניהו לשלם על העיכוב הנמשך בהשלמת הקמתה. המחיר כבר מתבטא באובדן מומנטום הניצחון בבחירות ובהתארגנות מערכת ההתנגדויות מבית ומחוץ. לא רק מפלגת הציונות הדתית אשמה בעיכוב, אבל המו"מ הנוקשה שהוביל בצלאל סמוטריץ' היה גורם משמעותי. התנהלות המפלגה מעלה שתי שאלות מטרידות: את מה באה לשרת התעקשותו של סמוטריץ' מול נתניהו להסדרת כל דרישות היסוד בהסכמה חוזית מפורטת, ומהיכן נובעת הנטייה של סמוטריץ' וחבריו להציג את הישגם בהכרזה גלויה על בשורה לעתיד ההתיישבות ביו"ש?

את מה באה לשרת התעקשותו של סמוטריץ' מול נתניהו להסדרת כל דרישות היסוד בהסכמה חוזית מפורטת?, סמוטריץ' ונתניהו, צילום: ללא

הדור הצעיר לא מתפשר

ברובד הגלוי, החתירה הנחושה של מפלגת הציונות הדתית לסגור הכל מראש בחוזה מפורט, נובעת מהחשש הסביר מהותרת מרחבי תמרון פוליטיים בהמשך הדרך. ועדיין, ברור לכל כי גם הסכם חתום לא יצליח לחסום את ראש הממשלה הנכנס נתניהו מהתנהלותו המצטיינת בגמישות פרגמטית בכורח הנסיבות.

הבחירה בדרך החוזית מבקשת, אפוא, לבטא גישה של דור צעיר בהנהגת המתנחלים, המנסה בשנים האחרונות להעביר את המאבק על עתיד מפעל ההתיישבות מהממד הסמוי, המתנהל מול המערכת המוסדית בהסכמות שמאחורי הקלעים, אל מאבק פומבי בממד ההסכמי החוקי. עשרות שנים פעלו אנשי הדור הוותיק - דוגמת זמביש ופנחס ולרשטיין - בהשראת מורשת מפא"י. זו תפיסת פעולה שתמיד העדיפה את ההישגים דה־פקטו בקביעת עובדות בשטח, על פני הישגים דה־יורה - בסטטוס חוקי משפטי. הדור החדש, דור של עורכי דין - בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ואביחי בוארון - מבקש דרך חדשה בהסכמות חוקיות גלויות, "על השולחן". זו תפנית מהדרך שאפיינה את הנהגת ההתנחלות מימיה הראשונים, בסתיו 1967.

עשרות שנים פעלו אנשי הדור הוותיק - דוגמת זמביש ופנחס ולרשטיין - בהשראת מורשת מפא"י, זאב חבר זמביש, צילום: גדעון מרקוביץ'

במקום שבו ניתן לעקוף הכרעות תקדימיות, גישת הפשרה המפא"יניקית העדיפה תמיד להסתפק בהסכמת פשרה ארעית. לדוגמה, בהכרזת העצמאות בתש"ח בן־גוריון נמנע במודע מציון גבולות המדינה, והסביר: "התנגדתי לפרש הגבולות כי איננו יודעים אם האו"ם יעמוד על שלו. אם יעשו בנו מלחמה ואנחנו נכשיל אותם, נתפוס את הגליל ואת הדרך לירושלים... וכל זה יהיה חלק של המדינה. למה להתחייב?".

כך, ביסודות גישתה, חתרה הדרך המפא"יניקית להשתלב במציאות ובמגמות המניעות אותה. לשם מה להתעקש על סיכום מראש בחוזה במלוא הפרטים - אם ממילא כשמתחילים לעבוד המציאות משתנה?

בהנהגה הצעירה של מפעל ההתיישבות לא רוצים "קומבינה", אלא מבקשים להציב את המציאות על מסילה יציבה, מעוגנת בהסכם חוקי. הגישה הזו בוודאי נכונה וטובה לחוזים עסקיים, אך בתחום הפוליטי, במאבק לקידום חזון שנוי במחלוקת שמוכוון ביעדיו אל מעבר לאופק, הגישה הזו עלולה להתגלות כטעונת מגבלות.

נמנע במודע מציון גבולות המדינה, בן גוריון, צילום: כהן פריץ לע"מ

ההכרזות על תפנית אסטרטגית ביו"ש כבר מחוללות התנגדות. נכון שבשנתיים האחרונות, בכל הקשור לתוכניות הבנייה ביו"ש, משרד הביטחון מציית לרוב הגבלות הממשל האמריקני. נכון שהציבור העניק בבחירות כוח פוליטי להובלת מגמה חדשה בסוגיה זו. ובכל זאת כדאי להתייחס לכוחות ההתנגדות, ולשאול: לשם מה להכריז בגלוי על מפנה?

ברור שלאחר שנים ארוכות שבהן התפתח מפעל ההתיישבות בתנאים מגבילים, יש רצון למצות את הניצחון בבחירות כהזדמנות לשינוי גלוי בכללי המשחק. אלא שלמרות גודל ההישג בבחירות, עדיין נדרשת זהירות מחושבת. מורשת מפא"י מלמדת היטב עד כמה דווקא אלה הפועלים לאורו של חזון נשגב חייבים בהתנהלות מרוסנת. כמו נהג אמבולנס בנסיעה מצילת חיים, מותר לו לעבור על חוקי התנועה, אבל ממש אסור לו להתהפך בסיבוב. דווקא הוא חייב יותר מכולם בתשומת לב וירטואוזית לתנאי הדרך.

למרות גודל ההישג בבחירות, עדיין נדרשת זהירות מחושבת, סמוטריץ' בליל הבחירות, צילום: יוסי זליגר

רק לאחרונה פרסם הבית הלבן מסמך מדיניות עדכני לאסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב. התחרות הבין-מעצמתית בזירת מזרח אסיה זוכה במסמך למיקוד כאינטרס לאומי בעדיפות עליונה. המזרח התיכון כמעט אינו מוזכר, ובכל זאת לא דילגו על הדגשת השאיפה של הבית הלבן לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני על בסיס פתרון שתי המדינות. אין ספק שמגמת הממשלה החדשה מנוגדת לציפיות הממשל בארה"ב. אבל עדיין, ייתכן שניתן לשמר מרחב עמימות שאינו מקפיץ את הממשל למאבק ממוקד ותקיף נגד מגמותיה של מדינת ישראל במרחבי יו"ש ובקעת הירדן.

לתת לעובדות לדבר

כאן כדאי ללמוד מהמלצת חז"ל שלא לעלות בחומה. מדובר בעצה מעשית: למול חומה בצורה, מוטב להימנע ממאבק חזיתי. עדיף לחתור, לבקש דרכים עוקפות, לחלחל בסדקים. כך נהג דוד בעלייתו למלוך בחברון, כבן חסות של הפלישתים. כך פעלו - בלי הכרזת כוונות - אסתר המלכה ומרדכי היהודי בשושן הבירה. כך פעל האר"י הקדוש כשהחליט לשוב לארץ ישראל ממצרים - הוא פנה לצפת ולא לירושלים, על מנת לא להסגיר כוונות ולעורר התנגדויות.

יגידו: זו היתה תבונת ההישרדות היהודית בגולה, והגיעה השעה להיגמל מתודעת הגלות. אך בן־גוריון הבין את היגיון הפעולה הזה, בתרגומו למדיניות מודרנית. שכן, זו הגישה שאפשרה לישראל לתת לעובדות שנקבעו בשטח לדבר באופן אפקטיבי - הרבה יותר מהצהרות.

לפי שעה, מה שהשיגה הציונות הדתית, במכלול הסמכויות הממשלתיות שהוענקו לה, עלול להסתכם בהבטחה גדולה שספק אם תתממש. בינתיים, מתוך הישגי המו"מ העיקש, הדאגה להתפתחות ההתיישבות ביו"ש, בנגב ובגליל, שלמרות הכל עודנה צבועה בגוון כלל־לאומי, עלולה להצטייר בתודעת העם כלא יותר מאינטרס מגזרי של הציונות הדתית. וזאת בוודאי סכנה גדולה לעתיד ההתיישבות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר