נפל עליו תיק: האחריות של נתניהו לייצב את המערכת

בלי קשר לתוצאות המו"מ הקואליציוני, התובנה הראשונה שעולה היא שעדיף, ומלכתחילה היה צריך להיות ברור, שהתיקים הגדולים - אוצר, ביטחון, חוץ ולטעמי גם חינוך - צריכים להישאר בידיה של מפלגת השלטון. גם זה חלק מהשבת היציבות למערכת. גם זה חלק מתיקון המשבר השלטוני בישראל.

והדברים לא באים כדי לנגח מי מהשחקנים או מהשותפים הקואליציוניים. להפך. בצלאל סמוטריץ', שהעיניים נשואות כעת ל"חמדנות" ול"מגלומניה" שמייחסים לו פרשנים, הוא שחקן פוליטי רציונלי, שפועל במסגרת מבנה ההזדמנויות שנפתח בפניו. ובניגוד לרבים אחרים, בוודאי בקואליציה היוצאת, הוא הוכיח ממלכתיות.

השרים של כוווולם

צריך פשוט להשוות את הקדנציה שלו במשרד התחבורה לאלה של מיכאלי באותו המשרד או של הורוביץ בבריאות. הם לא היססו לרגע להכניס את האג'נדה הפרטיקולרית של מפלגותיהם - את סדר היום האידיאולוגי הייחודי להן - לתוככי עבודת המשרד היומיומית. אצל מיכאלי זה התחיל עם טיקטוק על מיזוגיניה אקלימית ברכבות (תנמיכו את המזגן, שוביניסטים), ונגמר בחנוכת קו תחבורה ציבורית בשבת ובהחלטה להקפיא פיתוח כבישים ביו"ש, כי "חבל להשקיע במקום שיום אחד....". ניצן הורוביץ עסק בקידום נמרץ של אינטרסים להט"ביים במערכת הבריאות - מפתיחת מרפאות ייעודיות ועד הוספת מימון ציבורי לתהליכי שינוי מגדרי - ועשה זאת בגאווה מופגנת.

אני לא בהכרח נגד, אבל ההגינות מחייבת להודות שביחס אליהם, סמוטריץ', החרד"ליסט הקיצוני שמבהיל השבוע את הסטייט־דיפרטמנט, הפגין כשר דווקא תפיסה לאומית בוגרת ורחבה. להט"בים ונשים לא הוגלו אצלו לקרונות ייעודיים ברכבת, נהגים לא־יהודים לא פוטרו, ואוטוסטרדות עם ארבעה נתיבים לא נסללו בין יצהר לתפוח על חשבון הרחבת צומת גלילות. ואת אותו הדבר בדיוק - ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בבשלות וברקורד - יש לומר על אריה דרעי. מזרחיות, חברתיות, פריפריה, מסורת, דת, חרדיות - הכל לגביו נכון. דרעי מוביל מפלגה שמאופיינת כ"מגזרית", ועדיין הוכיח תמיד תפיסה לאומית וממלכתית רחבה, ולא סקטוריאלית, כשותף בממשלה.

אבל כל העניין בקואליציה הומוגנית - ממשלת ימין "על מלא" - הוא שלמפלגת השלטון יש אחריות יתרה ביחס לאתוס הלאומי וביחס לתרבות הדמוקרטית. ואף שלתיקים כמו תרבות, חינוך וגם משפטים יש נגיעה מובהקת יותר לסוגיות ערכיות (וזה שערורייתי שאיש לא דורש אותם באותו הלהט), יעדים לאומיים נקבעים בסופו של דבר במשרדי הביטחון, החוץ והאוצר. בעולם אידיאלי, הליכוד, כמפלגת שלטון, היה מחזיק בתיקי המפתח; הציונות הדתית בתיקים הנוגעים למשילות (משפטים וביטחון הפנים) ולהתיישבות; והמפלגות החרדיות היו מתמקדות בתיקים החברתיים: רווחה, שיכון, בריאות.

זה היה נותן ביטוי מכבד לזהות הפרטיקולרית של כל אחת מהן. זה היה מאפשר ייצוג הולם לשאיפות ולצרכים של קהל המצביעים ה"טבעי" שלהן. זה בעיקר היה מחזיר שפיות מסוימת למערכת מבוזרת מדי, שבה מפלגות סקטוריאליות רואות בעצמן פוטנציאל למפלגת שלטון - מבלי שיש להן גיבוי עממי נרחב, ובלי שיש להן סמכות בת־קיימא בתוך הממשלה. היינו בסרט הזה, והוא לא היה טוב. לכל הצדדים.

אגדת הגוש האמוני

אבל זה לא רק עניין של חלוקת תיקים. זה עניין של ניסוח מערכת היחסים בין מפלגות המחנה הלאומי. היו מי שהדביקו לו לאחרונה את הכינוי "הגוש האמוני". שיקוף של סנטימנט שהוליד דבק מלכד, וביטוי לחשיבות שמקנים במפלגות האלה לזהות יהודית. מול ממשלת השינוי, שנתפסה כחילונית ומנוכרת לקבוצות האמוניות, זה סיפק תחושה מנחמת של "מאבק" ו"ביחד".

אבל יש הבדל בין הליכוד, כמפלגה לאומית־ליברלית, לבין המפלגות הדתיות והחרדיות, שאצלן הזהות היהודית - לרבות ההלכה ושמירה על אורח החיים האמוני - היא עילת קיום. בסופו של דבר, ציבור מצביעי הליכוד לא נמצא שם ברובו. הדברים נכונים למצביעי ליכוד חילונים במרכז הארץ, בדיוק כפי שהם נכונים למצביעי הפריפריה המסורתיים - כאן וכאן, הצבעה לליכוד משקפת מחויבות לאזרחות יצרנית, להסרת חסמים ולפתיחת השוק, למריטוקרטיה - כל מה שפרץ את המבנה המעמדי בישראל מאז 77' ואפשר מוביליות חברתית לקבוצות פריפריאליות. וזה לא יכול לעבוד בלי פתיחות לחברה, בלי מתינות רעיונית ועם הסתגרות מגזרית. זו, לטעמי, גם פירושה של חילוניות בעת הזו.

בכלל, השתרשה איזו אשליה אופטית של חלוקת עבודה בגוש המחנה הלאומי: הליכוד מספק ממסד שלטוני של כוח אלקטורלי וארגז כלים משילותי, ואילו השותפות בגוש המחנה הלאומי מעניקות את המעטפת הסמלית, התרבותית והרעיונית. כאילו תפקידן "להשגיח" על המחויבות האידיאולוגית של הליכוד.

זו תפיסה נפסדת. כמעט הולכת שולל. ממשלת השינוי הוכיחה לכל שחקני המחנה הלאומי עד כמה חשובה השותפות עם הליכוד, כדי שהמרחב הציבורי בישראל לא יהיה מנוכר למתנחלים, לדתיים־לאומיים ולחרדים. אבל לליכוד מותר לדרוש משותפותיו לקבל את העובדה שכמפלגת שלטון לאומית, יש לו גם אחריות כלפי האינטרס הציבורי הרחב. לנתניהו יש ברגע הזה אחריות יוצאת דופן: להגן על האתוס הליברלי־לאומי של הקואליציה, ובעיקר על האופי החילוני של הפרהסיה הישראלית. זה צריך להיות ברור שהסולידריות עם המפלגות שמרכיבות את גוש המחנה הלאומי אין פירושה סימביוזה; ושהליכוד הוא לא פלטפורמה להכתבת סדר יום מגזרי. אם תוצאות המו"מ הקואליציוני יעבירו מסר של כיפוף ידיים או של ניצול יתר של עמדת מיקוח, ינדוד האלקטורט הלאומי־חילוני לאופציות שנפתחו עבורו בשנתיים האחרונות. זה כבר קרה בעבר.