מי חושש ממשלת ימין: שלילת הלגיטימציה דרך הפחדות

"קץ שלטון האחוס"לים" היא כותרתו של חיבור מפורסם, אך שגוי ומוטעה, של הסוציולוג הביקורתי המנוח ברוך קימרלינג, מלפני מעט יותר מ־20 שנה. הוא מתאר את הקץ כביכול של שלטון השכבה האחוס"לית - היינו אשכנזית, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית ולאומית - במהפך 77'. במובן הצר - והשגוי - של זכייה בבחירות, המהפך אכן בישר את קץ שלטון האחוס"לים. אולם שלטון במובנו הרחב, המשמעותי, האמיתי והמהותי, רחוק מאוד מזכייה בבחירות בלבד.

שלטון הופך לריק מתוכן בהיעדר מינהל ציבורי שיבצע את המדיניות. אין משמעות רבה להחלטות נבחרי הציבור במציאות שבה חלקים נרחבים במינהל הציבורי האחראי לביצוע המדיניות מתעצל ליישם אותה במקרה הטוב, תוקע מקלות בגלגליה במקרה הרע, או אף פועל לביצוע מדיניות מנוגדת לחלוטין במקרה האנטי־דמוקרטי בעליל. שלטון יישאר בגדר סיסמה בלבד, אם בעקביות ובהתמדה בג"ץ לא מהסס להתערב ולשנות מדיניות או אף לבטלה. וממש לא רלוונטי לספור כמה חוקים וכמה החלטות ממשלה ביטל בג"ץ. חשוב יותר שהמערכת כבר הפנימה לעומק את האקטיביזם, ולכן נמנעת מראש מלחוקק או מלנסח מדיניות שלא תעבור את מבחן היועמ"שים, השליטים בפועל.

שלטון הופך למוגבל מראש, כאשר הרוב המכריע של אמצעי התקשורת המרכזיים מתגייס נגדו אוטומטית מעצם היותו שלטון המחנה הלאומי. חודשי ממשלת המעבר האחרונה הדגימו היטב, על בסיס יומי, כיצד התקשורת יכולה לאתרג ממשלה בדיוק באותם מצבים שבהם אותה תקשורת יצאה בשצף קצף נגד החלטות מקבילות שהתקבלו בממשלות המחנה הלאומי.

כך גם בהתייחס לאקדמיה במובנה הרחב, הכולל מכוני מחקר שונים ומגוונים, שכמעט תמיד יתגייסו להצדיק מהלכים של הממשלה "הנכונה" אך יבקרו מהלכים של ממשלות המחנה הלאומי. ביטוי קיצוני לכך ניכר בתמיכתו של פרופ' אסא כשר במהלך המדלג על האופוזיציה, בשם הטיעון שמדובר באופוזיציה לא אחראית ובלתי ראויה, מה שמאפשר את השהיית הדמוקרטיה.

מו"מ או מי"מ

נבחרי המחנה הלאומי חייבים להבין שבמציאות התודעתית הנוכחית, המו"מ הקואליציוני הוא להקמת מי"מ - ממשלת ימין מוגבלת. ולא מדובר במוגבלות הרגילה, שראוי בהחלט שתהיה על כל ממשלה במשטר דמוקרטי. מדובר במוגבלות אנטי־דמוקרטית, כזו השמורה אך ורק לממשלות המחנה הלאומי. זוהי מוגבלות מהותנית, היינו כזו הטבועה ממש בכל ממשלת ימין מעצם היותה ימנית, והיא הפכה לחלק מהדנ"א של התרבות הפוליטית בישראל משום שחלקים במחנה הלאומי נראים כאילו הפנימו אותה.

בתוך זמן קצר לאחר שנודעו התוצאות החד־משמעיות של הבחירות, הופיעו אינספור ביטויים לכך שפשוט אסור ולא ייתכן שתקום כאן ממשלת ימין. זוכרים את "רק לא ביבי", סיסמת הכאוס של השנים האחרונות, ועד כמה היתה רק לפני כמה ימים חזות הכל ושאין לזוז ממנה? ימים ספורים עברו מאז היוודע תוצאות הבחירות, ובעיתון "הארץ" תוכלו למצוא כותרות דוגמת "כן, על השמאל להצטרף לממשלה", "תפיסת 'רק לא ביבי' היא פריבילגיה טהרנית וחסרת אחריות'" וכיוצא באלה. תמיד אפשר לתרץ זאת כגילוי אחריות, אבל אל תקנו את הטיעון כל כך מהר. יש כאן ביטוי לתפיסת העומק השורשית שאסור, פשוט אסור, לתת לימין לשלוט לבדו. כי זה "חסר אחריות". מישהו זוכר אמירות כאלו בממשלות שמאל? ברור שלא, שהרי ימין, לפי תפיסה זו, הוא קיצוני, ורק שמאל הוא אחראי, שפוי וכיוצא באלה.

בסקר שהוצג ביום שישי שעבר בערוץ 12 ענו 76% - שלושה רבעים! - ממצביעי השמאל והשמאל המחופש למרכז, כי הם תומכים בממשלת אחדות שבה יש עתיד והמחנה הממלכתי יצטרפו לליכוד. אפשר לספר לנו את סיפורי האחריות הלאומית. אבל ביסוד הדברים עומדות גם תפיסות יסוד שאסור "להפקיר" את השלטון לימין לבדו. שהרי ידוע במחוזות פוליטיים אלה שלכאורה אין דבר כזה ימין. יש רק ימין קיצוני, פשיסטי, פונדמנטליסטי ושאר תיאורים מוכרים. אגב, מישהו מכיר מהתקשורת סקרים דומים בעד צירוף הימין לממשלות שמאל בעבר?

ולא נשכח אף פעם את "הגורמים במערכת הביטחון" שתמיד יזהירו מפני מועמד כזה או אחר במשרד הביטחון, ואוי ואבוי מה יקרה ליחסינו עם האמריקנים אם רק ימונה זה ויבוא ההוא. אלה אותם גורמים שכשלו פעם אחר פעם בכל הערכה אסטרטגית משמעותית. אבותיהם האידיאולוגיים יושבים בכל מיני מועצות לשלום וביטחון, שפמפמו לנו כמה אוסלו חשוב לקידום ישראל וכמה ההתנתקות תועיל לביטחון. מי יודע, אולי הצונאמי המדיני המפורסם שבו איים עלינו אהוד ברק יגיע סוף כל סוף.

יקירי השמאל

למגמה הזאת מצטרפים המומרים, שעברו מהמחנה הלאומי למחנה הרק־לא־ביבי והפכו לנשאים הבולטים של הנגיף הפוליטי הזה. ביום השבעת הכנסת ליברמן דברר כביכול, ללא בושה, את הממשל הדמוקרטי בוושינגטון. לטענתו, אסור שסמוטריץ' יהיה שר הביטחון שהרי שיתוף הפעולה עם וושינגטון ייפגע קשות. כמה מהר אביגדור ליברמן שכח כיצד התייחסו חלק מהעיתונאים לאפשרות שהוא ימונה לשר הביטחון רק לפני שש וחצי שנים, וגם את העובדה שבאיחוד האירופי ובאו"ם היו לחצים להחריף דו"ח מסוים על רקע מינויו. אבל היום ליברמן זכה בהכשר מלא על רקע הצטרפותו למילייה הנכון, זה החושב שפשוט אסור לתת לימין לשלוט לבדו.

נבחרי הציבור במחנה הלאומי למפלגותיו חייבים להבין היטב את המגמות הללו לפני כניסתם למשרדי הממשלה השונים. אחדות, כשהיא מגיעה כהצעה כנה, היא דבר נפלא. אבל יש לדחותה על הסף כשהיא מגיעה ככסות שקרית לתפיסה השוללת את שלטון המחנה הלאומי.

לפני שמתחילים לגבש מדיניות כזו או אחרת, יש לחשוב על דרכי ההתמודדות עם המציאות המנהלית, המשפטית, התקשורתית והפוליטית שבמסגרתה המדיניות צריכה להתבצע. ללא הבנה כזאת לעומקה, גם שלטון המחנה הלאומי המיועד, בשנה ה־75 למדינת ישראל, עלול להפוך לפרק נוסף במהדורה המעודכנת של ספרו של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".