נתניהו הוא האיש שחזר מן הכפור

בעולם הספורט מתרחש אחת לתקופה רגע נדיר שבו הופעתו של שחקן על המגרש מרשימה עד כדי כך, שאוהדי הקבוצה היריבה, ותהא זו יריבה מושבעת ככל שתהיה, קמים על רגליהם ומריעים ליכולותיו ולהישגיו של מי ששדד מהם את חלומותיהם. לא מן הנמנע שככל שנקפו השעות, בינם לבין עצמם ובחדרי חדרים, עצרו רגע יריביו של רה"מ הבא בנימין נתניהו את תהליך עיכול ההפסד והורידו בפניו כובע מטפורי או שניים.

יאיר לפיד, בני גנץ, מרב מיכאלי וזהבה גלאון עוד רואים בנתניהו דמון שאין שני לו. מחרב הדמוקרטיה הישראלית, פאניקיסט, קונצרן של שחיתות המגדל בערוגתו ניצני פשיזם. ובכל זאת, ברמת הניתוח הפוליטי וניהול הקמפיין, גם הם עומדים חסרי אונים אל מול הקונצרט הגושי שעליו ניצח נתניהו כל הדרך אל הניצחון ומתרשמים כיצד הפך בתהליך מתוכנן ושיטתי לאדריכל של אחת ההכרעות הפוליטיות המהדהדות בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

ביממות שקדמו לבחירות עוד צוטטו גורמים מתוסכלים בליכוד בגוש הימין כשהם מתארים צחצוח חרבות לקראת הכישלון הצפוי. "השטח רדום", "בכירי הליכוד מתכננים הפיכה", "התסכול גובר", דקלמו כתבים ופרשנים, ותמונת סניף הליכוד הסגור בלוד ביממה שלפני פתיחת הקלפיות ריצדה על המסכים. התוצאות הפכו את הניתוחים והלחישות לבדיחה מופרכת, והאמת אמרה את דבריה און רקורד.

צעד אחר צעד

הצעד הראשון בדרך אל המהפך השלטוני במובהק היה איחוד הגוש. המוקש הראשון שניגש נתניהו לפרק היה המתח והעוינות בין שני מייצגי הימין שמימין לימין: בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

מנהיגי עוצמה יהודית והציונות הדתית פיתחו, מסיבות שונות, מיאוס דו־צדדי. תדריכים מאשימים הדדיים הועברו לעיתונאים, וריצה משותפת נראתה כמו חזיון תעתועים. נתניהו התלבש על שני שותפיו הצעירים, בילה עשרות שעות של שיחות ומאמצים, דילג בין רבנים והטיח את ראשיהם של בן גביר וסמוטריץ' זה בזה, וכמו שליח דיפלומטי שהגיע לאזור להשכין שלום תיווך בין השניים עד שאמרו איש לרעהו "רוצה אני". זכורה בייחוד הסצנה שבה בן גביר מתארח בקיסריה, ילדיו משתעשעים בבריכה בזמן שטיוטות עוברות בינו לבין סמוטריץ' בלחץ נתניהו, שלא הרפה עד הכרזתו הרשמית של האיחוד.

במבט לאחור, "כניעתם" של הצמד בן גביר וסמוטריץ' ללחצי נתניהו השתלמה גם להם. לב המחלוקת שעמדה ביניהם היה סביב זהות המועמד שיוצב במקום השביעי ברשימה, ובדיעבד התברר שעוד שבעה מועמדים שהוצבו אחריו יושבעו לכנסת החדשה.

כשסיים נתניהו עם הצלע הסרוגה־מסורתית של שותפיו, הוא התפנה למשימה מספר שתיים: איחוד חברי הכנסת החרדים. במגרש החרדי, בניגוד לזה הציוני־דתי, לא פעל נתניהו בחלל ריק מהשפעה. שר המשפטים גדעון סער עמל ארוכות וקשות על תקיעת טריז בין החסידים והליטאים, שני חלקי הפאזל המרכיבים את יהדות התורה. על רקע מאבקים בנושאי תקצוב וחינוך ומטען מסורתי בין תתי־המגזרים החרדיים, ניסה סער לרכוב על הגל ולפתות קהילות חסידיות באמצעים שונים, תוך חרחור מריבה פנים־חרדית. לזמן מה היה נראה שהוא נושא פרי בעמלו, אך גם כאן הפגין נתניהו - המכונה ברחוב החסידי בחצי הלצה "אדמו"ר" - רוח לקרב.

נתניהו התחייב לאיין את הדובדבנים שהבטיח סער, פתר את משבר לימודי הליבה ודילג מחצר לחצר ומלשכה ללשכה בניסיון להבהיר כמה מצויה היהדות, ציפור הנפש של היהדות החרדית ושל רוב מרכיבי הגוש, בסכנה ברורה ומיידית. גם אם הדבר לא נעשה בחפץ לב, השורה התחתונה היתה ויגור גפני עם גולדקנופף וחסיד עם ליטאי ירבץ. תנופת האיחוד ותחושת החירום, בתוספת הדומיננטיות הכמעט־מיתולוגית של נתניהו בקרב החרדים, אפשרו ליהדות התורה להתחזק במנדט ולהוסיף מספר נאה של מצביעים חרדים לגוש הימין כולו, או בלשון תלמודית, "זה נהנה וזה לא חסר".

המשימה השלישית והדרמטית מכולן היתה הלהבת הציבור הליכודי. ראשי הגוש סיפרו בשיחות שנתניהו "כישף את השטח", יום אחר יום, עיר אחר עיר, מעוז אחר מעוז, עבר נתניהו כדי להניע את מצביעיו ביום הבוחר אל הקלפי. על פי הנתונים הנכונים לכתיבת שורות אלו, הצליח הליכוד להעלות את התמיכה בו בשמונה אחוזים במעוזים שהיו רדומים במערכות קדומות, או שבחרו במפלגות אחרות בסבבים קודמים.

בזמן שלפיד ניהל את מה שמכונה "קמפיין ראש הממשלה" מכיסאו הרם, ניצל נתניהו עד תום את מעמדו כראש אופוזיציה. הלעג לתופעת ה"ביביבא" ולזכוכית המשוריינת באוטובוס הקמפיין, התברר כנלעג בעצמו. בזמן שניסו למסגר את מאמצי נתניהו לגעת בכמה שיותר ישראלים באופן בלתי אמצעי, עסק יו"ר הליכוד ללא לאות בנסיעה מפה לשם, מהעיר למושב, מהמרכז לפריפריה ובחזרה, והרעיד את האדמה הפוליטית מתחת לרגלי הדוגמים והסוקרים.

כל אבות ההצלחה

בגיל 73 הצליח נתניהו, לעיתים בצורה המילולית ביותר, למשוך את מצביעיו מהטיולים או מהמיטה, כדי להכריע את העימות הפוליטי הישראלי ולשים סוף למשבר שאליו הסתחררה המדינה בשלוש השנים האחרונות. גם פרסום האוטוביוגרפיה תרם לא מעט למקד סביבו את סדר היום ולגייס גם את מי שהסתייגו ממנו בארבעת הסיבובים הקודמים.

נתניהו חב תודה עמוקה להתנהלות הדורסנית ולהסתה של ממשלת ה"שינוי", שעוררו את הזעם ואת תחושת הדחיפות בקרב תומכיו. ראוי שגם ישלח כמה זרי פרחים לעיתונאים, למשפטנים ולגורמים נוספים שבזו לו ולציבור הימין ואתרגו את הקואליציה היוצאת, תוך ליבוי כינויים ככוחות אופל, מכונת רעל וצחקוק מול ביטול של הרוב היהודי בישראל והנושאים המקודשים לו. גם השוואות לגבלס ולהיטלר ואישים כרם בן ברק יכולים לטעון כי הם מחזיקים במניות בניצחון הימין.

אבל את מניות היסוד וגרעין השליטה יכול לזקוף נתניהו לזכותו. בתום מסע ארוך ומרשים הצליח האיש שעידן נוכחותו בפוליטיקה הישראלית תם אינספור פעמים להגיע אל הבאר כנגד כל הסיכויים והפרשנויות. עכשיו מצופה ממנו על ידי הציבור שבחר בו ובשותפיו גם לשתות ממנה.