זו הסיבה שכנראה בגללה מרצ לא עברה את אחוז החסימה

אפשר להתווכח אם מרצ היא מפלגה היסטורית בתולדות ישראל או לא. היא הוקמה לכאורה ב־1992, לקראת הבחירות באותה שנה. אבל המפלגה החלה למעשה כתנועת "רצ", שהקימה שולמית אלוני לפני כמעט 50 שנה, והוותק הזה מעניק לה את הייחוס ההיסטורי.

כדאי להתעכב עליה קצת. היא סובלת מתסמונת מפ"ם, שהיתה ממרכיבי היסוד של מרצ ב־92', וכמה מהאישים הכי מזוהים בתולדות מרצ צמחו במקור בערוגות השומר הצעיר ומפ"ם. כמו מפ"ם בעלת ההשפעה מרחיקת הלכת על היישוב ואחר כך על המדינה, גםמרצ היתה רבת השפעה - ונגוזה. אך השפעתה תישאר לאורך זמן.

שורשיה של מרצ, כפי שהיא מוכרת מהשנים האחרונות, נטועים אי־שם באינתיפאדה הראשונה, שהחלה בסוף 1987. ידיעה בעיתון "חדשות" ממאי 1989 מספרת על מעצרם של מפגיני תנועת שמאל אליטיסטית שקמה בזמן האינתיפאדה, בשם "השנה ה־21".

הם קיימו תהלוכה בקלקיליה, "יידו אבנים לעבר כלי רכב של כוחות הביטחון... הפריעו לחיילים במילוי תפקידם והמרידו את תושבי קלקיליה. בין העצורים - זהבה גלאון, מנהלת 'בצלם', וכן קבוצת שחקני תיאטרון וסטודנטים", נמסר.

מרצ הפכה לעיתים לעורף הפוליטי הפרלמנטרי של תנועות אנטי־ישראליות. בזכותה הפכה המדינה ליותר ויותר סובלנית למעשים של שיתוף פעולה עם כוחות שונים שפועלים נגד מדינת ישראל.

רק לפני שבועפורסמה ידיעה חשובה ביותר של חנן גרינווד בעיתון זה,על חוברת הפעלה של ארגוני שמאל שעוסקים למעשה בפעילות ריגול נגד צה"ל וכוחות הביטחון ביהודה ושומרון. בנראות הציבורית שלה, מרצ העניקה לגיטימציה לכל הפעילות הזאת של בצלם (שהוקם בתחילת האינתיפאדה ב־1988), שוברים שתיקה, יש דין, זוכרות ועוד ארגונים שזוכים למימון שוטף מצד גורמים זרים.

כשהתרחש המהפך הנגדי, בניצחון מפלגת העבודה בראשות רבין ב־1992, היתה מרצ מפלגת שמאל מובהקת, שואפת שלום וזכויות אזרח. אז הכריז יוסי שריד: "יומרץ רבין". אך היא גם היתה מפלגה ציונית־לאומית, שבהנהגתה מקננים ניצים מובהקים כמו רן כהן ואבו וילן.

ניצים ביטחוניסטים, דוגמת מוטי אשכנזי ופרופ' שוקה פורת המנוח, תמכו בה. אישים בולטים כמו יאיר צבן ואמנון רובינשטיין מילאו תפקידי שרים בכירים בממשלה מטעמה.

ב־30 השנים שחלפולא נשאר מזה זכר. דווקא כשטעמה שוב את טעם השלטון, הפכה מרצ למפלגה מנותקת שורשים, פוסט־ציונית מובהקת.

קשה להאמין שבמפלגה הזאת עברו כמו בתחנת רכבת כוכבים מדיניים וצבאיים כמו יאיר גולן, יוסי ביילין ואהוד ברק. זאת ההוכחה שהתוכן האידיאולוגי של נטישת הציונות הוא זה שדרדר את המפלגה לאורך השנים, ולא המחסור בכישרונות.