1984, ספרו הנודע של ג'ורג' אורוול, תיאר מציאות אפוקליפטית שצפויה הייתה להתרחש אי אז לפני 38 שנים. בישראל, 1984 הייתה דווקא שנת מפנה חיובית. בחירות שהסתיימו בתיקו, הביאו להקמת ממשלת אחדות בין הליכוד והעבודה. היא הייתה אחת המוצלחות בתולדות המדינה.
שני שחקנים עיקריים כפו אז את הממשלה המשותפת על יצחק שמיר ושמעון פרס. יו"ר מפלגת "יחד", מפקד חיל האוויר לשעבר, עזר ויצמן (עוד נחזור למקבילה שלו דהיום), ומי שהיה אז נשיא המדינה, חיים הרצוג.
ארבעה עשורים אחרי, יושב על כיסא הנשיא בנו, יצחק הרצוג, אדם שמורשת אבות זורמת בעורקיו, ומי שמבטן ומלידה נושם את ההוויה הפוליטית. סבו של הנשיא, שעל שמו הוא נקרא, היה הרב הראשי הראשון. דודו היה שר החוץ המיתולוגי, אבא אבן. אביו היה המתקשר מספר אחד עם הציבור במלחמת ששת הימים וכמובן שגריר באו"ם. אחיו, מייק, שגריר כיום בארה"ב. הוא עצמו פעיל פוליטית מסוף שנות ה-90, ובין היתר שימש כיהן כיו"ר מפלגת העבודה, שר הרווחה ויו"ר הסוכנות היהודית.
בעוד 75 ימים, הרצוג ימצא את עצמו כנראה, בדיוק מול אותו מבוי סתום שהונח בפני אביו. תיקו פוליטי, שעידן שלנו משתק את המערכת שלוש שנים וארבעה סבבים.
כפי שנראים הדברים כעת, לגוש לפיד אין רוב, והוא רחוק מאוד מבלוק חוסם. גוש נתניהו מגרד את ה-60 אך לא מגיע ל-61. נכון לעכשיו, רק נס יציל את ישראל מבחירות שישיות. או ליתר דיוק נס, ונחישות נשיאותית.
שני מאפיינים מלווים את הרצוג בכל שנותיו. עבודה קשה וחיבורים. איתם, יש לו כוונה ברורה, לא לאפשר לפוליטיקאים לטלטל את המדינה לעוד סיבוב מיותר בקלפי. למעשה, גם 61 מנדטים לדעת הנשיא לא מספיקים לניהול קואליציה איתנה. המדינה צריכה יציבות, הוא סבור, ואותה משיגים עם ממשלה בעלת רוב מוצק.
מה וכיצד יעשה הרצוג, עוד מוקדם לדעת. הכל תלוי כמובן בתוצאות האמת ובחיבורים הפוליטיים שאפשר יהיה לרקום איתן. מה שבטוח, שלא כמו קודמו רבלין שבעיקר התבכיין, הרצוג ילך במסלול שהתווה אביו. הוא ידרוש מהנבחרים לסגור את גן הילדים ולהתנהג כמו מבוגרים, ויעשה הכל כדי למנוע בחירות נוספות.
בשנתו הראשונה בתפקיד, הרצוג הפגין עשייה מרשימה במישור המדיני, ולמעשה הפך להיות המוציא והמביא מספר אחת מול העולם. אלמלא הוא, הפיוס עם תורכיה לא היה קורה והעימות עם רוסיה היה מזנק לעוצמות מפחידות. הוא תפר, הרגיע, סגר קצוות והזיז את מי שצריך לאן שצריך. המבחן הגדול מחכה לו אחרי ז' בחשוון, יום שבו על פי המסורת היהודית – אליה הוא מחובר - מתחילים להתפלל על ירידת גשמים. הרצוג ישתדל מאוד שיהיו אלה גשמי ברכה.
נתניהו יודע שגורלו נמצא אצל המצביעים של איילת שקד
אם ממשיכים בהשוואה ל-1984, אזי בתפקיד שמילא אז עזר וייצמן, נמצאת כיום איילת שקד. לשון מאזניים. הצרה היא שחוקי המשחק. ויצמן יכול היה להיכנס לכנסת עם שני מנדטים בלבד ולהכריע גורלות. שקד, גם עם הנדל והאוזר, אולי מגיעה לשניים, אך לא לארבעה. בין אם תפרוש, ובין אם תרוץ עד הסוף, יש בידה כוח להכריע את הבחירות. כי שניים וקצת מנדטים שהיא מייצגת מתנדנדים באוויר, לא אוהבים את נתניהו, אבל גם לא מתעבים אותו, לא מתחברים לסמוטריץ', אבל גם לא רוצים להצביע שמאל. מדובר על אותם ימניים חילוניים שנתנו את קולם לבנט ולא חזרו לליכוד, או על דתיים ליברלים, מגוש עציון, מודיעין, גבעת שמואל וכן הלאה.
נתניהו שובר את ראשו בימים האלה כיצד להגיע אליהם. בבחירות הנוכחיות, לראשונה מפרוץ המשבר ב-2019, הוא מתון וממלכתי, מדגיש את ערך היציבות, ומחביא בארון את חברי הכנסת הקולניים. אבל סור מרע לא מספיק, צריך גם עשה טוב. האם סילמן תביא את המתלבטים? כנראה שלא. שקלי לבד? לא מספיק אטרקטיבי. שקלי משוריין? אולי, אבל מה עם נשים והתחייבויות אחרות? לשריין את שקד והנדל בליכוד לא בא בחשבון כמובן. השנאה תהומית מדי. אז בינתיים הליכוד מנסה למחוק אותם. ועדיין, נתניהו צריך להנחית את "הקולות הצפים", כפי שנקראו פעם, במחנה שלו. בלעדיהם, אין לו ממשלה. מילה של שקד, עשויה להשפיע רבות, לאיזה כיוון ילכו.
נתניהו וטראמפ באותה ליגה
כשם שנתניהו פופולרי מאוד, אך רק מגרד את המוט ולא עוקף אותו, כך מקבילו האמריקני, דונלד טראמפ. הנשיא לשעבר, מצליח להשמיד את כל יריביו מקרב המחנה, אך הקרבות הביתיים עשויים לשלול ממנו את הניצחון הגדול.
השבוע, ממש כמו שנתניהו חיסל את בנט, כך טראמפ הדיח למעשה מהקונגרס את המתנגדת הקולנית ביותר שלו מבין הרפובליקנים, ליז צ'ייני. אבל המפסידה, בתו של סגן הנשיא לשעבר, דיק צ'ייני, לא הרימה ידיים אלא אמרה לתומכיה כי "העבודה הקשה רק מתחילה".
צ'ייני מייצגת קבוצה הולכת וגדלה מקרב הבכירים הרפובליקנים שמסתייגים מטראמפ. היא כוללת עובדים בבית הלבן שהעידו נגדו בוועדת החקירה לפלישה לקונגרס. השמועות האחרונות בוושינגטון אומרות כי אפילו סגן הנשיא לשעבר, מייק פנס, וראש הסגל של טראמפ, מרק מדאוס, מתכוונים לשתף פעולה עם הוועדה. פנס מרחיק עצמו מטראמפ כבר תקופה ארוכה.
נטישת בכירי הרפובליקנים את טראמפ, ממש כמו ההתנגדות של בכירי הליכוד לשעבר לנתניהו, כמעט ולא משפיעה על הציבור הרחב. כלומר, למי שתמכו בטראמפ לא אכפת מה אומרים פנס או צ'ייני. למתנגדיו ממילא כבר לא משנה.
עד לבחירות לנשיאות יש למעלה משנתיים ובאופן רשמי, טראמפ עוד לא הודיע על התמודדות. גם יריביו מבית עדיין מחשבים את צעדיהם. קשה להאמין שיוכלו להריץ מועמד מטעמם. אבל, כמו גדעון סער וזאב אלקין, הם עשויים לשלול מטראמפ את הניצחון. כאשר המלחמה היא על אחוזים בודדים, לא מספיק לשלוט במחנה, האתגר הוא להביא את המסתייגים. כמו שכבר נכתב על הדפסי החולצות: "אמריקה אל תדאגי, ישראל מאחורייך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו