"המחנה הממלכתי" של גנץ ואיזנקוט - בלי ממלכתיות אמיתית

בהצגת האיחוד של הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט לא הובאה לציבור הישראלי בשורה חדשה. גם הקריאה להתייצבות תחת דגל הממלכתיות הציגה משחק פוליטי מוכר באצטלה שמבטיחה מורשת בן-גוריונית, אך תוכנה הובא לביטוי בצורה רזה.

ההבדל המהותי בין מושג הממלכתיות שקבע בן-גוריון לשימוש שנעשה במושג בשיח הפוליטי הישראלי, מתמצה בהבחנה בין ממלכתיות בתפיסה רחבה בהקשר הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לבין ממלכתיות בתפיסה רזה המתכנסת לציות לשלטון החוק ולהתנהלות פוליטית הגונה.

השימוש של בן-גוריון במושג היה ייחודי למורשת ישראל, ובשל כך גם המומחים למדע המדינה לא מצאו לו מקבילה בגישות המוכרות לסדרי מינהל ציבורי ומדינה. הצורך הבסיסי של בן-גוריון בכינון מושג הממלכתיות נבע לא רק מהשאיפה לאחדות ישראל, אלא בעיקר מהצורך להעניק לריבון את הצידוק והסמכות להכרעות מנהיגותיות הנעשות בשם ייחודה וייעודה המיוחד של מדינת ישראל לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות.

בצורה הפשוטה והקונקרטית, פעולה מתוך תודעת חובת הממלכתיות הייתה מעניקה לממשלת ישראל את הסמכות להקים במיידית את היישוב חנון ליד כפר עזה שתכנונו הושלם, אך היועמ"שית קבעה כי להחלטה השלכות רוחב שלא מאפשרות לממש אותה בממשלת מעבר. כאן בדיוק מתגלה ההבדל בין ממלכתיות במובנה הרחב כמצפן שמעל לפרוצדורת החוק, לבין ממלכתיות במובנה הרזה שמסתכמת בציות לשלטון החוק כי מעבר לו, כביכול, אין לאזרחי המדינה מכנה משותף מחייב. השימוש של איזנקוט וגנץ בממלכתיות במובנה הרזה מצא את ביטויו גם בהתייחסותם המשותפת לאיום הטמון בהפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית.

הרוב היהודי במדינת ישראל מסכים לחלוטין שמדינה דו-לאומית מנוגדת לשאיפת הדורות למדינה יהודית. אולם הצגת האיום הזה כממשי משרתת בגלוי את הדרישה להיפרדות נוספת במרחבי יו"ש, באופן הכרוך בעקירת יותר מ-150 אלף מתיישבים. בדיבורם בנושא, איזנקוט וגנץ נוהגים להתעלם מהעובדה שראש הממשלה בתהליך אוסלו יצחק רבין כבר השיג היפרדות שמונעת את איום המדינה האחת הדו-לאומית. ברצועת עזה קיימת זה מכבר מדינת חמאס דה-פקטו, וביו"ש החל מינואר 1996 כל הפלשתינים המתגוררים בשטחי A ו-B חיים תחת שליטת הרשות. בזכות רבין 90 אחוזים מהפלשתינים במרחבי יוני 67' אינם חיים עוד תחת שליטה ישראלית. מבחינה זו איום המדינה הדו-לאומית אינו ממשי.

גם בהנהגת המתיישבים ובימין הישראלי מעטים מאוד מתעלמים ממה שכבר נוצר בשטח. רק מעטים חותרים לסיפוח כל שטחי יו"ש. השאלה המעשית בשעה זו מתמקדת במדיניותה של מדינת ישראל לגבי המאבק הפלשתיני להרחבת שליטתם בשטחי C. ובהתאם, כיצד מעצימה מדינת ישראל את אחיזתה הביטחונית וההתיישבותית במרחבים אלה. שאלת עתיד ההתיישבות היהודית במרחבים אלה אינה מסתכמת בעצם ההימנעות מעקירה לפחות לפי שעה, אלא באילוצים שמטיל שר הביטחון על התפתחותה. במחלוקת הזו טמון הפוטנציאל העיקרי לשסע עמוק בעם היהודי - וכאן מתחיל במבחן השעה מבחן הממלכתיות במובנה היהודי הרחב.