ממרכז הרצל לכנסת? זכי, תן קצת כבוד לג'וב שקיבלת

"אני ניגש למלאכה בחרדת קודש", כתב אורי זכי בהתרגשות עת מונה לתפקיד יו"ר מרכז הרצל לפני פחות משנה. גם הספקנים שבנו, שתהו איך איש "בצלם" יכול לעמוד בראש גוף ממלכתי, לאומי, ציוני וייצוגי כל כך, נאלצו להודות: זכי לא קורץ מהחומר האנטי־ציוני הבנאלי שכמותו אתה מדפדף בכל פרוספקט של ארגוני השמאל הרדיקלי בישראל. "מגיל צעיר הערצתי את חוזה המדינה", הוא שיתף באותו מעמד. "כנער, בין הפוסטרים של הביטלס, הדורז ופונזי, היתה תלויה תמונה שלו", הוא התוודה, והסביר: "הרצל היה נביא, כהן ומלך: אדם שמשום מקום בא עם רעיון מהפכני, בנה תנועה ומוסדות והנהיג ציבור גדול". מול דברים כאלה נופלת גם חומת הציניות המבוצרת ביותר. עם כאלה משובות נעורים זכי עוקף בסיבוב כמה מהפטריוטים הקולניים בסביבה. "כעת", סיכם בלהט אופייני למי שחיכה כל חייו להזדמנות לממש את הערצתו לחוזה ולסמל, "נפלה בידי הזכות לקדם את מורשתו". מה יש לומר, אורי שלנו נולד לתפקיד.

די מהר, חודש־חודשיים לאחר מכן, כבר יצא לנו להכיר קצת יותר מקרוב את המכניקות שקידמו את האיש לייעודו, בתחקיר של תומר מיכלזון ב"המקום הכי חם בגיהינום". מדובר היה בג'וב פוליטי שיש עתיד הקצתה למרצ כחלק מההסכמים הקואליציוניים, ואיושו בפועל הוקדם, לבקשת השרה תמר זנדברג - בת זוגו של זכי - ולפי דרישת מרצ, שזכי היה יו"ר ההנהלה שלה.

גם לג'וב מגיע קצת כבוד

חומר הרקע הזה לא צריך לגרוע מאמינותה של "חרדת הקודש" של זכי האיש, אבל זה היה אמור לעורר דיון על ידיים נקיות, על פוליטיקה חדשה, על נורמות שלטוניות ועל הריק שמאחורי הטפות המוסר הנפוחות על שחיתות הג'ובים והחזירויות של "המשטר הקודם". זה לא עולה כסף להשוויץ ש"אפשר אחרת". אבל אלה היו ימי ראשית ממשלת השינוי, כשעוד התלהבנו כנערים מ"מקסימום קלאס באפס מאמץ" של שרות ורעיות שאינן מירי ושרה, והאמנו בתמימות להאשטג "#באנו_לעבוד". מאז התבגרנו, וכשקלמן ליבסקינד מ"מעריב" השלים את התמונה בתחקיר משלו על אופן מינויו של זכי, זה כבר היה מאוחר מכדי ללבות אמוציות פוליטיות. גם לתחקירים צריך להיות טיימינג.

וטיימינג זו מילת מפתח בשלב הבא בעלילה: עוד לא שנה בתפקיד, וזכי, שהגיע לתפקיד חייו בזכות מינוי פוליטי מפוקפק, כבר חווה ירידה במפלס "חרדת הקודש", ומודיע על התמודדות בפריימריז של מרצ. אם יזכה - וסיכוייו אינם רעים - ידלג מגבעה לגבעה בירושלים. לפעמים גם סוציאל־דמוקרט אדוק מתקשה לעמוד בפיתויי הרילוקיישן.

וזה, אולי יותר מכל גילוי על הלחצים וניצולי הקשרים והקומבינות וניגודי העניינים - צריך להעליב את עצמותיו של הרצל, ואת המצפון האזרחי שלנו. זכי, מן הסתם, יישא עימו גם ללשכה בכנסת תמונה של הרצל, סוף־סוף היא לצד מיטתו מגיל 14. אבל את "הזכות שנפלה בחלקי לקדם את מורשתו" - הוא מנפנף מהגב ברגע שנקרית בדרכו אופציה לשדרוג. וזה על פניו בסדר: החיים פותחים לנו הזדמנויות בלתי צפויות, ולפעמים על אחת מהן יהיה כתוב "למהירי החלטה". אבל הפעם קשה ליישב את הסתירה בין הפאתוס של "חרדת הקודש" בכניסה לתפקיד - לבין האינסטרומנטליות הבוטה של הקפיצה ממנו לכנסת.

איזה מסר מעביר לנו אורי זכי, כשבתוך פחות משנה הוא כבר מוותר על תפקיד שהוא עצמו הציג כשליחות מקודשת? איזה מסר הוא מעביר למוסד שבראשו הוא עומד? ככה מהר, בקצב הטיקטוק, נגמרת המחויבות הערכית, החינוכית, הלאומית - למורשת הרצל? בשביל זה נאבקו, דרשו, לחצו, דחקו, עיגלו פינות, מחלו על האתיקה, עצמו עיניים ודחפו עוד קצת עם הרגל כדי שאחד משלנו יקבל את המינוי?

אדם מקבל על עצמו מינוי - ולא חשובות כרגע הנסיבות והדרכים - מן הראוי שיישא באחריות. ג'וב פוליטי או לא, צריך להיות מינימום של כבוד לתפקיד ממלכתי. לעמוד בראש מוסד לאומי זו לא חלטורה בין עבודות: זו קדנציה שצריכה להיעשות בתנופה של מנהיגות, של הובלה, של השקפת עולם ארגונית ופילוסופית, של נכונות להתגייס ולקדם את המוסד שהופקד בידיך מנקודה א' לנקודה ב'. התנערות מהתפקיד ומהאחריות שקיבלת על עצמך היא מעילה באמון הציבורי שנלווה למינוי, והיא מופת של חוסר הגינות לא רק כלפי המוסד אלא גם כלפי אחרים, שאולי כמו זכי, רצו, קיוו, ייחלו - אבל מעולם לא נשקלו.

הר הרצל, הר הקפיצה

וזה לא שלא נפתחים בישראל חלונות־הזדמנויות פוליטיים. בחירות נוספות ממילא יבואו בטווח השנתיים-שלוש הבאות, אם לא קודם לכן. הרכבת הזו מגיעה לתחנה בתדירות מספיק גבוהה בזמן האחרון. אפשר לחכות בסבלנות לרכבת הבאה.

היה משהו חינני במעורבות הפוליטית של זכי בעודו נושא בתפקיד. בעולם הישן והממלכתי של פעם היה מצופה ממנו להימנע מהתבטאויות פוליטיות כשהוא עומד בראש מוסד כה לאומי וסמלי. אבל זכי התפלמס ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה - וייאמר לזכותו שהוא תרם בכך להסרת אדרת הניטרליות הכוזבת, ולימד אותנו שאפשר ומותר להיות בעת ובעונה אחת ממלכתי ודעתן. דווקא אהבתי את זה.

אבל הקפיצה לפריימריז במרצ מסמלת סיאוב: לא תחושה של "נפלה בחלקי הזכות", אלא של "זה שלי בטאבו". אדנותיות שממחישה באיזו קלות הופכים מוסדות לאומיים, כולל המקודשים ביותר, למאחזים פוליטיים, לקרדום לחפור בו, או פשוט למקפצה. הר הרצל היה להר הקפיצה. כניסתו לתפקיד מפוקפקת, ונכונותו לעזוב אותו בתוך פחות משנה היא בגדר בעיטה בנורמות שלטוניות ראויות ובכבוד לנכסים הציבוריים. כעת נותר לבדוק אם זכי עוד שומר לעצמו את הפוזיציה עד לאחר הפריימריז, כפוליסת ביטוח תעסוקתית. תתאפק, זכי, תתאפק. משפחת זנדברג יכולה לשרוד כמה שנים בלי נציג בכנסת ישראל.