כדי לפתוח את ברז הנפט: ביידן עולה לרגל

מאז נחת לראשונה בישראל נשיא אמריקני מכהן לביקור ממלכתי, חלפו כבר 48 שנה. היה זה ריצ'רד ניקסון, שהגיע ארצה ביוני 1974 במאמץ אחרון להינצל מטבעת החנק של פרשת ווטרגייט שסגרה עליו.

הנשיא ניסה להמחיש את הישגי הדיפלומטיה האמריקנית בהנחת התשתית לכינונו של סדר אזורי חדש במזרח התיכון לאחר מלחמת יום הכיפורים. ואולם, הניסיון להשפיע על דעת הקהל האמריקנית, ובה בשעה להמחיש את חוסנם של "היחסים המיוחדים" עם ישראל גם בנסיבות החדשות, לא צלח. חודשיים בלבד לאחר ביקורו בישראל נאלץ ניקסון להתפטר בבושת פנים מכהונתו הרמה.

ביקור תקדימי זה סלל את הדרך ללא פחות מעשרה מסעות נשיאותיים לארץ הקודש עד כה, שנבדלו זה מזה בהקשרם ההיסטורי, המדיני, האסטרטגי והפוליטי. חלק מהביקורים היו מעוגנים בעיקר בהקשר פנים־ישראלי מובהק. כך, למשל, ביקורו השלישי (מתוך ארבעה) של ביל קלינטון, שהתקיים במארס 1996. לכאורה המסע נועד לגבש חזית בינלאומית רחבה למלחמה בטרור. בפועל, ניסה הנשיא להעניק מטריית תמיכה וגיבוי לראש הממשלה שמעון פרס במהלך מסע הבחירות שלו.

עקב בצד אגודל

לעומת זאת, בנסיעות אחרות עמד במוקד התהליך המדיני והשאיפה ליישב, או לייצב, נדבכים אחדים בסכסוך הישראלי־ערבי. ביטוי בולט לכך היה מסעו הראשון של קלינטון לישראל, באוקטובר 1994. גולת הכותרת של הביקור הייתה השתתפותו כשושבין בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן.

ביקורים אחרים שיקפו את תשתית היחסים המיוחדים ותנאי החיבה הייחודיים בין וושינגטון לירושלים. כשג'ורג' בוש הבן הגיע לישראל במאי 2008 הוא התכוון להביע הזדהות עם ישראל ביום העצמאות ה־60 שלה. כך גם בביקורו של דונלד טראמפ, במאי 2017, הכריז הנשיא על הכרתו בירושלים כבירת ישראל ועל כוונתו להעביר אליה את השגרירות האמריקנית.

כך או אחרת, נדמה שנשיא אמריקני מעולם לא דרך על אדמתה של ארץ התנ"ך כאשר ישראל נמצאה הרחק ממוקד תודעתו ומטווח תשומת הלב שלו, והייתה עבורו תחנת מעבר שולית בלבד בדרך למחוז חפצו העיקרי. הפעם, בניגוד לעבר, עתיד תרחיש זה להתממש.

בלאו הכי כל המכלולים הקשורים לישראל, לרווחתה ולבעיות הביטחון שלה (ובראשן האיום הנשקף עליה מטהרן) נידונים כיום באופן שוטף בדרגים המקצועיים בממשל ביידן ואינם מצדיקים, לכאורה, את מעורבותו האישית של הנשיא עצמו, ואת הגעתו לזירה.

ואמנם, התוכניות להרחבת שיתוף הפעולה האסטרטגי שבין שתי בעלות הברית (הן במישור הדו־צדדי והן כחלק ממתווה אזורי רחב) נמצאות כבר בשלבי גיבוש מתקדמים, וגם בזירה הפלשתינית אין שום היתכנות לפריצת דרך מדינית במהלך ביקורו הקצר של הנשיא ה־46. אותם דברים אמורים גם לגבי המרחב הישראלי־סעודי, שבו תהליך ההתקרבות ההדדי – בעיקר במישור הביטחוני – ממשיך להתנהל עקב בצד אגודל גם ללא מעורבות אמריקנית ישירה והפעלת מנופי השפעה נשיאותיים.

מבלי להקל ראש בשאיפתו של הבית הלבן להרגיע את בלפור מפני השלכותיו של הסכם גרעין פוטנציאלי עם איראן, המסקנה מכך היא חד־משמעית: ישראל היא לא יותר מחניית ביניים לצורך תדלוק ה"אייר פורס 1" בנתיב האמור להוביל את ביידן למחוז חפצו הנכסף - הלא היא סעודיה. זאת אף שמנהיגה בפועל, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, נתפס עד לא מכבר בעיני ביידן כאישיות בלתי רצויה.

ואכן, תכליתו המרכזית של המסע נמצאת לא בירושלים אלא דווקא בריאד ובג'דה. המדובר, מעל הכל, בשאיפתו הבלתי מוסתרת של הבית הלבן לשכנע את בן סלמאן להגדיל הגדלה נוספת את הפקתו של הנוזל השחור, שמחירו בשווקים חצה כבר את רף ה־100 דולרים לחבית (בהשוואה ל־40 הדולרים בעת כניסתו של ביידן למשרד הסגלגל).

מכתף קרה למסע מדיני

הגורם המחולל והמעצב שהניע את הנשיא להטריח את עצמו עד לסעודיה היה נעוץ בשאיפתו לרסן את האינפלציה הגואה, שנגרמה בעיקר בגלל המלחמה באוקראינה. הסנקציות שהוטלו על יצוא הנפט של רוסיה הביאו למחסור בנפט.

האינפלציה המשתוללת, בהיקף שאמריקה לא חוותה 41 שנים, תרמה ישירות להידרדרות הדרמטית של ביידן בסקרים, ולאפשרות ממשית של מהפך רפובליקני בשני בתי הקונגרס בבחירות האמצע בעוד פחות מארבעה חודשים.

שנה וחצי לאחר שהושבע ביידן נטש כליל את מדיניותו הראשונית והלעומתית כלפי סעודיה. זו התבססה בעיקר על רקע פרשת חיסול העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה באיסטנבול ב־2018. הנשיא החליט לעלות לרגל לממלכה הערבית בתפילה ובתחינה שייפתחו בארות הנפט, וכדי שאומתו תוכל לרוות את צימאונה האנרגטי במחיר שווה לכל נפש.

השאלה מה תהיה התמורה האמריקנית על נדיבות זו, בעיקר במישור אספקת מערכות נשק מתקדמות לסעודיה, היא כמובן סוגיה אחרת, הראויה לדיון נפרד.