הלווייתו של צביקה לוי, חתן פרס ישראל למפעל חיים ומי שזכה לכינוי "אבי החיילים הבודדים", נטמן היום (שני) בקיבוץ יפעת, כשאלפים מלווים אותו. בכניסה לבית העלמין חולקו לבאים זרי כותנה שהונחו על הקבר הטרי, כפי שנהג הוא לשים על קברי חללים.
צילום: עופר פרימן/Frames production
לוי הלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 70, לאחר התמודדות ארוכה עם מחלת ניוון שרירים. בעשרות השנים האחרונות טיפל לוי באלפי חיילים שעלו ארצה והשאירו את משפחותיהם מאחור. הוא דאג לכל צרכיהם וסייע להם למצוא משפחות מאמצות. פעולותיו הרבות זיכו אותו בכינוי "אבי החיים הבודדים" ובפרס ישראל למפעל חיים שאותו קיבל בשנת 2017.
הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ספד ללוי וסיפר איך הכירו: "'תכיר, זה צביקה', כך בפשטות אמרו לי החברים בחטיבת המילואים כשהגעתי לפקד עליהם. איש נעים סבר וחייכן עמד מולי, כולו מקרין חום ומסירות, וניכר שהוא אהוב את סביבותיו", שחזר, "'מה תפקידו?' שאלתי, 'אתה עוד תדע, הוא אדם טוב', השיבו לי.
"ואני למדתי להכיר את צביקה. בתרגילים ובתעסוקות המבצעיות תמיד נוכח, תמיד פעיל, תמיד מסור ותמיד מורגש. מלא הומור ושמחה. שירת העמק הייתה לשירת חייו, שמחת עונות השנה וטובת הארץ מלווה אותו ומהווה את בבת עינו כל הזמן. צביקה היה איש חילוני ואני חושב שראיתי איש שהאמונה שלו הייתה עשיית הטוב.
"החבר'ה צדקו. הם הרי הכירו את צביקה כמה עשורים לפניי. אבל גם הם לא דמיינו עד כמה רחוק באמת הטוב הזה יכול להגיע. הם לא ידעו, הם לא יכלו לדמיין שצביקה יישמר את הטוב, לא רק כאופי פעיל, אלא ממש יהפוך אותו למפעל חיים.
"ואת המפעל הטוב והמסור של צביקה כולנו ראינו. מאות המפקדים לאורך השנים שעל דלתם הקפיד להתייצב, עשרות רבות של קיבוצים שאותם הפעיל, מיליוני אזרחי המדינה, כל אלה קמו בתשואות מוצדקות בעת הוענק לו פרס ישראל למפעל חייו. כולנו הבנו מה צביקה עשה. אבל יותר ממה שאנחנו הבנו, החיילים הבודדים חשו והרגישו.
"אלפים מהם זכו ושמחו בעשייתו, שהקלה עליהם את משא החלטתם לשרת. הם כולם כאבו את מחלתו, כולם מזילים דמעה על לכתו. הם ידעו לספר לילדיהם על האיש המופלא ההוא שהיה שם איתם ובשבילם – ככה בגובה העיניים, בתמיכה הורית כה נדרשת, בידע מקיף על סבכי המערכת ותלאות השירות, ובנחישות אין קץ לפתוח עבורם כל סבך וקשר.
"צביקה אהב שאהבו אותו, ואנחנו באמת אהבנו אותו. אבל יותר מזה – צביקה אהב לאהוב, צביקה תמיד חתר לטוב וצביקה תמיד מצא אותו. יום אחד, עמוק בתוך תקופת מחלתו הקשה מצלצל אצלי הנייד ועל הצג מופיע באופן מפתיע לחלוטין 'צביקה לוי'. וואי, אני אומר לעצמי, זה לא טוב ... 'שלום בני, זה צביקה לוי'... קול חלש אבל נחוש וטוב כתמיד. איזה כיף זה היה לשמוע אותו שוב, איזה כיף היה לטפח תקוות בריאות, איזה כיף היה לחוש את צביקה.
"וצביקה המשיך למרות מגבלת מחלתו בהכוונת הטוב ובעשייתו – צביקה הראה לנו שהטוב יכול לגבור על הקושי. ביאליק כתב לנו: 'היה איש וראו איננו עוד, קודם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה'. אל אני מרשה לעצמי להוסיף ששירתו לנצח תיוותר. צביקה לימד אותנו בעשייתו כי הקושי רב אך הטוב רב ממנו! אז זאת נעשה כולנו, נכיר בקושי ונתעקש ונפעל שהטוב ינצחו".
בתו מיכל פנתה לקהל ואמרה: "אתם האור לעשייה הבלתי נתפסת של אבא שלי. אתם הכוח שלו, אתם האהבה שלו לתת ללא תנאי. אבא חלם והגשים, תודה".
בתו מעיין הוסיפה: "המעמד הזה של להיפרד ממך הוא משתק, בגלל שאין מילים בעולם שיוכלו לשאת את כובד הפרידה ממך. כל המילים בעולם מצטמצמות לשתיים ברורות שתמיד היו ויהיו - אבא שלי. וגם הן נשברות אל מול גודל האובדן . אומרים שלכל אחד היה את הצביקה שלו, היית של כולנו אבא, אבל יותר מזה כולנו היינו שלך - שבויים בקסם, בכריזמה, באהבת האדם ללא תנאי, בנתינה ללא גבול, בתשוקה שלך לחיות את החיים עד תום, בשמחת החיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו