גם כשאנחנו לחוד - יש לנו מורשת משותפת

עם ישראל, יקיריי. השנה אנחנו מציינים את ליל הסדרבנסיבות לא פשוטות, בצל "מכת הקורונה", הדבר המודרני, שמשיתה על כולנו גזרות קשות.

פתאום אנחנו נוכחים לראות כמה יקרים הם אותם דברים פשוטים, "פשוטים וחיים", שמרכיבים את חיי היומיום של כולנו.

דברים פשוטים כמו לצאת החוצה ולנשום את ריח האביב, שמלווה בכל שנה את חג הפסח; כמו התכונה הרוחשת, הישראלית כל כך, שמלווה את הסידורים וההכנות לקראת בוא החג; כמו ההתכנסות המשפחתית - האהובה והמוכרת, יחד, סביב שולחן הסדר.

פתאום, כשנכפים עלינו "ריחוק חברתי",סגר ובידוד משפחתי- מתחדדת חשיבותה של מצוות "והגדת לבנך", של מעשה העברת הסיפור מדור לדור - מהסבות והסבים אל הבנים והנכדות, אל הנכדים והנינות. כי זה הסיפור שלנו, זה העוגן שלנו, זה מה שקושר אותנו יחד - גם כשאנחנו נאלצים להיות בנפרד.

ויש גם אפיקומן

אבל למרות הכל, אווירת החג כבר כאן, היא הגיעה ושורה עלינו, והיא ייחודית וסוחפת; למרות הכל נסב אל שולחן הסדר, נברך "שהחיינו", ונספר את הסיפור - לקרובים שמסובין לצידנו, וגם לאלה שקרובים לא פחות - אך נאלצים לחגוג איתנו את החג מרחוק.

בתיאור סבלם של בני ישראל במצרים, בספר שמות, נכתב: "וייאנחו בני ישראל, ויזעקו, ויזכור אלוקים את בריתו, את אברהם, את יצחק, ואת יעקב".

בימים האלה, יקיריי, כולנו מתפללים -בנפרד אבל ביחד- צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, לימים הטובים שבדרך. כולנו מבקשים - "זכור לנו ברית אבות".

ולילדים שבכם: גם אם השנה לא נחגוג את ליל הסדר כבכל שנה, אלא בחוג המשפחה המצומצמת בלבד, אל תוותרו על כל המנהגים והשירים המיוחדים של חג הפסח. חוץ מזה, זכרו שככל שהסדר מצומצם יותר - עולים הסיכויים שלכם למצוא את האפיקומן.

להתראות, ילדיי היקרים, אני מאחל לכם חג חירות שמח, ושנחזור לשגרתנו הברוכה במהרה. וכמובן לא לשכוח להרים טלפון, או לצלצל בזום לסבא ולסבתא, לאחל להם חג שמח, ולשלוח חיבוק גדול גדול - מרחוק.

חג פסח שמח, יקיריי. לשנה הבאה - בירושלים הבנויה. לשנה הבאה -ביחד. עם ישראל חי.