"אהוביי, היום זו הפעם האחרונה שאנחנו יכולים לכתוב לכם. אנחנו רוצים להיפרד מכם ברוגע מלא, שכן אנחנו חסרי אונים מול הגורל". כך נפתח המכתב, שאותו אב סבי, הרמאן בק, שלח ב־9 ביוני 1942 לבנו הבכור, אלפרד, שהתגורר באותם ימי קיץ נוראים עם אשתו הנוצרייה ושני ילדיהם ה"מעורבים" בגרמניה.
הארבעה גם שרדו את השואה בגרמניה, בניגוד למשפחתם שנותרה בווינה. אחרת, ספק אם מכתב זה ומסמכים משפחתיים רבים אחרים היו היום בידיי. גם סבי ניצל, הודות לכך שנשלח או נמלט מאוסטריה לארץ ישראל, ככל הנראה ב־1933 - חמש שנים לפני ה"אנשלוס".
מכתב הפרידה המצמרר של הרמאן בק מסתיים במילים: "אתמול שב סוף־סוף פריץ (האח הצעיר) היישר מהעבודה אלינו, כך שביום שישי יעניקו לנו חותם, וימספרו אותנו וישלחו אותנו כמו עדר בקר. יעד לא ידוע. איבוד מילים נוספות על אי הצדק שקורה לנו יהיה חסר מטרה. הישארו כולכם בריאים, נשיקות עמוקות ביותר, הוריהם הנאמנים".
הטרנספורט, ובו הרמאן בן ה־59, רעייתו השנייה עמליה ובנם פריץ בן ה־19, עזב את וינה - לפי רישומים בארכיון הלאומי הגרמני ובארכיונים אוסטריים - ביום א', 14 ביוני. ה"משלוח" האנושי, ובו 996 יהודים אוסטרים, נשלח ישירות למחנה ההשמדה סוביבור והגיע לשם ב־17 ביוני. שמונה ימים עברו בין כתיבת מכתב הפרידה לבין ההגעה לגיהינום.
מספרים לנו שיהודי אירופה לא ידעו מה מחכה להם במזרח. אחרי ארבע שנות טרור נאצי, השפלה, שוד, דחיקה לשוליים, סימון, הוצאה מהכלל וממסגרת החוק - לבני משפחתי לא היה ספק שהנסיעה למזרח היא נסיעה אל המוות. ובידיעה זו עברו על הרמאן בק שמונת ימי חייו האחרונים. עם ההגעה לסוביבור, נשלחו הרמאן ועמליה - אם שרדו את הנסיעה הנוראה בקרון הרכבת הדחוס - לתאי הגזים בלב היערות המוריקים שבמזרח פולין.
תקופה "ניסויית" ברצח
פריץ הצעיר הופרד מהוריו ונשלח לעבודות כפייה. הוא נראה לאחרונה באוגוסט 1942, כך נכתב במסמך רשמי של הקהילה היהודית בווינה. הוא נרצח ב־26 באוגוסט אותה שנה במחנה ההשמדה מיידנק. אחותו של סבי, אירנה, ובתה בת ה־8, אינגריד, נשלחו מווינה למזרח בטרנספורט שעזב את הבירה האוסטרית ב־9 באפריל.
ה"משלוח" הזה הגיע ל"גטו המעבר" איזביצה, שהיה מעין "חדר המתנה" לאחד משני מחנות ההשמדה הסמוכים, סוביבור ובלז'ץ. באביב 1942 עוד לא הגיעה מכונת ההשמדה הגרמנית לשיא "יעילותה". זו היתה תקופה "ניסויית" ברצח התעשייתי של העם היהודי. אין לנו מושג מתי והיכן אירנה ואינגריד נרצחו. סביר להניח, שגם הן סיימו את חייהן בתאי הגזים של סוביבור.
ב־14 באפריל אירנה שולחת מכתב אחרון מאיזביצה לאחיה בגרמניה, אלפרד, וייאושה ניכר בכתב ידה הצפוף והכמעט בלתי ניתן לקריאה. היא מספרת, בין השאר, שבתה אינגריד סובלת מבעיות בריאות. המכתב, שהיה חלק מניסיונות ההסוואה של הנאצים, הגיע ליעדו ברייך 12 ימים לאחר מכן.
גדלתי בשתיקה שאפפה את נושא השואה. סבי נפטר חמישה חודשים לפני הולדתי. מצד אבי היה לי רק דוד אחד, כמה בני דודים רחוקים מצד אמו - שהגיעה לארץ ישראל לפני השואה ממה שהיה פעם צ'כוסלובקיה - חלקם בארה"ב ובקנדה, וזהו. לא דיברו איתנו על הסיוט שעבר על משפחותינו באירופה. זה היה שם, לא פה. חושך על פני תהום. כשהייתי בתיכון, מזרח אירופה על מרכזי הרצח הגרמניים שבה, עוד היתה מעבר ל"מסך הברזל", רחוקה ומאיימת, תחת דיקטטורות קומוניסטיות עוינות.
השואה היתה של כולנו, אבל בעיקר של אחרים. הריחוק הזה נגמר באמצע שנות ה־90, כשבן דודו של אבי, בנו של אלפרד, ששרד את השואה בגרמניה וחי במזרח גרמניה הקומוניסטית, איתר אותנו והחל לשלוח לנו מסמכים על המשפחה שעד אז לא היתה לנו. התחלתי במסע אישי, ארוך, אל תוך התופת - שהוביל אותי לאוסטריה, לגרמניה, לפולין.
בינואר האחרון הגעתי לראשונה לסוביבור. יש בי דחף לכתוב שזה סופו של המסע. אך זה אינו. אין סוף למסע שלנו לשואה. איש לא הסמיך אותנו, שלא שאפנו את האוויר המורעל לריאותינו עד תום, לשכוח או לסלוח. וככל שהזמן עובר, אנחנו יודעים יותר על התופת שחיסל שליש מעמנו ביעילות שיטתית גרמנית.
שריד אחד מהמחנה
בניגוד לאושוויץ או למיידנק לא נותר כמעט דבר מסוביבור, למעט קטע מקורי של פסי רכבת שהובילו למחנה ההשמדה. הגרמנים "גילחו" את המחנה לאחר התקוממות אסירים יהודים באוקטובר 1943, שגבתה את חייהם של 11 אנשי אס.אס מצוות המחנה.
רק עבודות ארכיאולוגיות, שנערכו בשנים האחרונות בזהירות רבה, שלא לפגוע בקדושת עפרם של רבבות הקורבנות היהודים שגופותיהם נשרפו בשטח המחנה, אפשרו לשחזר את גיא ההרגה ההמונית. כך זוהה גם בוודאות כמעט מוחלטת מיקומו של "רחוב השמיים", שהוליך את היהודים מ"מחנה 2" שבו ניטלו מהם כל רכושם ובגדיהם - לתאי הגזים ב"מחנה 3".
באביב ובקיץ 1942, כשבני משפחתי נרצחו שם, עוד העבירו את הגופות מתאי הגזים לקברים המוניים. בסוף אותו קיץ, לנוכח מספרן הגבוה של הגופות ולאחר שהמתים החלו "להרעיל" את מי התהום והקרקע, הוחלט להטיל על אסירים יהודים להוציא אותן מהקברים ולשרוף אותן.
שדות אבנים לבנות עצומים מסמנים היום את השטחים שבהם הוטמן עפרם של אלו שנרצחו פעמיים. אני עומד בלב התופת, ואוויר חורף מקפיא עצמות מבעיר בי להט של מחשבות, מחזות, פחדים, אימה וזעם שאין מילים לבטאם.
"מיצוי" רצח העם
השטן, אומר הפתגם, נמצא בפרטים הקטנים. הגרמנים לא הותירו אחריהם פרטים קטנים רבים בסוביבור. את הפרטים הקטנים הללו מוצאים באושוויץ או במיידנק, בהררי החפצים האישיים שהנאצים גזלו מהיהודים בטרם נשלחו אל תאי הגזים והוכנו למשלוח לגרמניה - שם חולקו לאוכלוסייה הגרמנית לשימוש מחודש.
בעיניי, הנוראות של השואה מתבטאת בשערותיהם של הקורבנות היהודים, שגולחו והועברו לייצור בגדים ונעליים. בכך, באה לידי ביטוי הגרמניות של השואה. מקרים של רצח עם היו לפני ואחרי השואה. עם זאת, לא ידוע לי מקרה אחר של "מיצוי" כה מחושב ומוחלט של רצח עם לצורכי "מיחזור" תעשייתיים.
הפרטים הקטנים שאותרו בסוביבור, במהלך העבודות הארכיאולוגיות שם, הם חפצים אישיים של הקורבנות, ש"שרדו" את מסע הביזה המאורגן של הגרמנים, ושחלקם יוצגו במוזיאון החדש שייפתח באתר ההנצחה באוקטובר הקרוב, ביום השנה להתקוממות האסירים - ביניהם כמה תליוני שרשרות. על אחד מהם נראה משה אוחז בלוחות הברית. תרצח, תגנוב, תחמוד - אלו היו הדברות של הגרמנים ושותפיהם לרצח עמנו. ולא יכלו לנו. כי נצח ישראל לא ישקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו