"לא חשבנו על מוות, אבל היו רגעים לחוצים. כל יום מדדו לנו חום, והפחד הכי גדול שלנו היה שיהיה חום, ואז יפנו אותנו למקום שממנו לא נחזור".
שנה בדיוק לאחר שירדו מאוניית התענוגות "דיימונד פרינסס" שעגנה ביפן והוטסו לארץ למתחם האשפוז בבית החולים שיבא, משחזרים חלק מהישראלים שהיו הראשונים שנתקלו בנגיף הקורונה הקטלני את התלאות שעברו עליהם.
צילום: שמואל בוכריס
בחלומות הכי פסימיים הם בוודאי לא יכלו לצפות את מה שעתיד לעבור עליהם, ועל העולם כולו. 14 בני משפחה אחת מורחבת מכל קצות הארץ, שיצאו לטיול ברחבי יבשת אסיה לחגוג יום הולדת, הספיקו ליהנות מ-14 ימי הפלגה באוניית הפאר, לחגוג יום הולדת - ודווקא ביום האחרון הם התבשרו כי אוניית התענוגות הפכה לבית כלא.
במשך שבועיים הם היו אסירים בחדריהם, כשהמגע היחידי עם אנשי צוות הוא האוכל שמגישים להם אנשים לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדים לבנים ובמסכות. והיה טקס מדידת החום היומי, שלווה בלחץ תמידי שמא החום יעלה והם יילקחו מהחדר אל הלא נודע.
ניקול בן דוד, בת 52 מאילת, היתה הצעירה שבחבורה והיא זו שדאגה לכל, ובעיקר היתה זו שרוממה את רוחם. "כשאני רואה היום שאנשים לא יכולים לחזור לארץ שלהם בגלל הגבלות הקורונה, אני מקבלת פלשבקים. היו רגעים שפשוט נשברנו, כי לא ידענו מתי מפנים אותנו לארץ ואיך. ראינו שמורידים מהאונייה כל מיני קבוצות של אנשים לפי לאום, מקנדה, מארה"ב, מאסות של אנשים - ורק אנחנו, קבוצה של 15 איש מישראל, נשארים באונייה. רק אחרי שהעליתי פוסט זועם קיבלתי טלפון מהשגרירות וממשרד החוץ, והבנתי כמה הם דואגים לנו".
שנה אחרי שחזרו מיפן בטיסה פרטית, אף אחד מהמחולצים הישראלים לא העז לצאת מהארץ ולטייל, גם לא במדינות ירוקות. התכנון אמנם היה לחגוג את ימי ההולדת בשיט במקום כלשהו בעולם, כמו שנהגו לפני הקורונה, אבל כיום, שנה אחרי שלא ברור איך העולם יתאושש מהקורונה ומתי, אף אחד לא מדבר על זה.
טוקבקים מרושעים
לדברי ניקול, מה שהכי שבר אותם היו "הטוקבקים הנוראים שקראנו כשהיינו באונייה. היו ישראלים שכתבו תגובות כמו 'אל תחזרו לארץ שלא תזהמו אותנו, תישארו שם'. נחרדנו מהרוע. ברור לנו שלא אנחנו הבאנו את הקורונה לארץ. הפינוי שלנו היה מאוד מהודק ומבודד, ישר לאגף מיוחד. מובן שהאונייה היתה מדגרה אחת גדולה".
כמה ימים לאחר השהייה באונייה ניקול פיתחה חום גבוה, והלחץ התגבר. "הפחד הכי גדול שלי היה להשאיר את אמא שלי לבד בחדר ושאותי יפנו. בכל חורף אני סובלת מדלקות ריאות, ברונכיט והצטננות, אז פיתחתי חום. כשהחום הגיע ל-39.5 מעלות, ממש התחלתי לחשוש. ארזתי תיק עם דברים וכבר התכוננתי לפינוי. השארתי לאמא שלי פתקים מה לעשות ועם מי להיות בקשר, ולימדתי אותה איך לשלוח סרטונים.
"לילה אחד, ב-02:30 בלילה, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וחיכה לי צוות ממוגן של האונייה, לקחו אותי לעשות אינהלציה. התחלתי להיכנס לסרטים. מי שהצילה אותי היתה רויטל, הקונסולית הישראלית ביפן, שהיתה איתי כל הזמן על קו הטלפון. להפתעתי, אחרי הטיפול החזירו אותי לחדר. עד היום לא קיבלתי תשובה מה היה הגורם לחום הגבוה", מתארת ניקול את מה שאירע.
שוש ועמרם דהן, בני זוג מאילת, הדודים של ניקול, מחכים לרגע שבו יחזרו לטייל. "הספקנו לבלות שבוע בטוקיו לפני שעלינו על האונייה. היתה הפלגה נהדרת, בכל יום ירדנו בנמל אחר. בערב האחרון ארזנו מזוודות ובבוקר, רגע לפני שיורדים מהאונייה, הודיעו לנו להיכנס לחדרים בגלל בעיה קטנה. לרגע לא העלינו בדעתנו שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה את בני המשפחה שלנו או שנסתובב חופשי באונייה.
"החלון שלנו היה בצד של הים, אז לא ראינו כלום, אבל אז גיסתי התקשרה ואמרה שמהחדר שלהם הפונה למזח הם רואים אמבולנסים ומשטרה. הסבירו לנו שנוסע שעלה בהונג קונג חלה ומת, אף אחד לא ידע על נגיף הקורונה. נבהלנו מאוד, כי לי יש בעיה עם הריאות וחששנו שיהיה לנו מחסור בתרופות".
ממתינים לפינוי המיוחל
"באחד הימים ראינו מחסומים ואנשים עטופים מכף רגל ועד ראש בחליפות לבנות, ראינו המון ניידות תקשורת ואמבולנסים וכלי רכב צבאיים, והבנו שאנחנו במוקד תשומת הלב העולמית. היתה תחושה קשה. לא ידענו אם הנגיף יגיע אלינו ומה צופן העתיד", מספרים שוש ועמרם.
המשבר הגדול היה כמה ימים לפני שהיו אמורים לרדת מהאונייה. "קיבלנו תשובה שאחותו של עמרם התגלתה כמאומתת ותורד מהאונייה לבית חולים צבאי. אז הבנתי כמה שברירי המצב, ושיכול להיות שגם אנחנו נדבקנו. לקראת הסוף נתנו לנו לצאת מהחדר ולהתהלך במסדרונות. לכל קומה היתה שעה משלה. כשקיבלנו את התשובה שאחד מאיתנו נמצא חיובי, פשוט ברחנו למטה, ירדנו לאחד הסיפונים הנמוכים כדי לצאת מהאונייה, ואז ראינו שורה של רופאים וחיילים שכמובן מנעו מאיתנו את היציאה.
"יום אחד נשמעה דפיקה על הדלת. בפתח עמדה קפטנית במדים שאמרה לנו לצאת ושאנחנו מפונים מהאונייה. על הרציף המתינו לנו פרופ' גרוטו, לבוש כולו בחליפת הגנה, ועוד כמה אנשים מהקונסוליה. הם נתנו לנו מסמכים ומכתבים ולקחו אותנו לשדה התעופה. כשירדנו מהרכב ליד המטוס חיכו לנו בשורה אנשי השגרירות והקונסוליה ואנשי חב"ד, ומחאו לנו כפיים. זה היה אחד הרגעים המרגשים במסע הזה. הבנו שאנחנו סוף-סוף יוצאים מהספינה הזו שהפכה לנו לכלא, וחוזרים הביתה".
שנה אחרי הם מסכמים: "עדיין לא מעכלים את החוויה שעברנו. הרגשנו שקיבלנו את החיים במתנה. לא נדבקנו, לא חלינו, לא מתנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו