"יש לנו עדה של גיבורים": המכינה שמחזירה ליוצאי אתיופיה את הגאווה

באמצע הלחימה בבינת ג'בייל, בוגר מכינה הקדם צבאית "דרך אבות" ששירת בגולני שמע מחבר לצוות התבטאויות פוגעניות כלפי יוצאי אתיופיה.

הרב ליאור נגסה מספר שהבוגר פנה למפקד הפלוגה וביקש להעביר שיחה על ההיסטוריה של הקהילה. בתוך לבנון הוא סיפר לחבריו על המורשת ועל העלייה לישראל, ואחרי השיחה אותו חייל שהתבטא כך ניגש אליו והתנצל.בשביל הרב נגסה, מרבני המכינה וממייסדיה, הסיפור הזה ממחיש מה יכול להשתנות כשצעיר מכיר את שורשיו ובטוח במה שיש לו להביא למפגש עם החברה הישראלית.

"קודם כל, עמוד שדרה של זהות, של לדעת מי אני, מה אני", הוא מסביר."דרך אבות", שהוקמה בבני ראם, היא שלוחה של מוסדות "בני דוד" בעלי. המכינה המקורית נוסדה בשנת 1988 בידי הרבנים אלי סדן ויגאל לוינשטיין.

הרב ליאור נגסה: "התנתקנו מכל מה שקשור למורשת, לאבות ולאימהות ולהיסטוריה שלנו כקהילה". במכינה לומדים על המנהגים של יהודי אתיופיה, לצד לימודי תורה והכנה לשירות

כשלושה עשורים אחר כך ביקשו אנשי חינוך יוצאי אתיופיה להקים במסגרת המוסדות מכינה שתעניק לבני הקהילה הכנה לצבא, לצד חיבור למורשת ביתא ישראל. המחאות בעקבות מותו של סלומון טקה חידדו אצל המייסדים את הצורך במענה למשבר הזהות בקרב הדור השני של יהודי אתיופיה.

לא מרגישים שייכות

הרב נגסה מתאר צעירים המתרחקים ממורשת הוריהם, ובה בעת מתקשים להרגיש שייכים לחברה שסביבם. "מצד אחד התנתקנו מכל מה שקשור למורשת, לאבות ולאימהות ולהיסטוריה הייחודית שלנו כקהילה", הוא אומר.

במכינה לומדים מדי יום על ההיסטוריה, המנהגים והציונות של יהודי אתיופיה, לצד לימודי תורה, היכרות עם החברה הישראלית והכנה לשירות.לצד מכינת הבנים פועלת גם מכינה לבנות, שבה לומד כעת המחזור השני. "גם אצל הבנות רואים את זה בצורה מדהימה", אומר הרב נגסה.

החיבור למסורת המשפחתית ולהיסטוריה של הקהילה מקבל כך מקום בשלב שבו הצעירים והצעירות מתכוננים לצאת מהבית אל השירות ואל החיים הבוגרים.רועי שמעון, תלמיד שנה ב', יודע לתאר את המשבר הזה במשפט חשוף: "היתה תקופה שבה אפילו התביישתי בצבע שלי".

הוא הגיע בעקבות המלצה מחבר, בלי התלהבות גדולה. השינוי התחיל בשיחה עם הר"מ שלו, הרב ישי קבדה. "הוא אמר לי: 'יש לך את היכולות, תאמין בעצמך'".

רועי התחיל להגיע לשיעורים עם מחברת ולגלות שהוא מסוגל ללמוד בעצמו, ואפילו נהנה מכך.

בתחילה רועי נעלב מהביקורת ששמע. בהמשך הבין שהרב רואה בו יכולות שהוא עצמו עדיין לא הכיר. "גיליתי שאני באמת יכול לעשות את זה", הוא מספר, אחרי שנים שבהן התקשה להקשיב בשיעורים. "אני בא ולומד, ואני אשכרה נהנה ללמוד תורה".

בפרויקט "והגדת לבנך" קיבלה ההיכרות עם המורשת כתובת קרובה במיוחד: הבית. התלמידים קיבלו שאלות על ילדות הוריהם ועל הדרך שעשו לישראל, והתבקשו לשבת איתם ולתעד.

"אני שומע את סיפור העלייה של ההורים שלי, ואני אומר: הם גיבורים", מספר רועי. "יש לנו עדה של גיבורים. כל אחד שמספר את הסיפור שלו הוא ממש גיבור. אתה יכול לעשות מזה סרט".גם אורי אהרון מבאר שבע, תלמיד שנה ב', הגיע עם תוכניות אחרות. בתחילה רצה להתגייס מייד, ובהמשך חשב להקדיש למכינה כחצי שנה.

שלושה ימים אחרי שהתחיל ללמוד כבר החליט להשלים שנה מלאה. כעת הוא לומד שנה נוספת, ואף היה שותף לגיוס המחזור הבא. לקראת המחזור החדש ישב עם חבריו עד 1 ו־2 בלילה כדי לחשוב כיצד להביא תלמידים נוספים למכינה.

אורי אהרון מבאר שבע הגיע למכינה עם תוכניות אחרות. שלושה ימים אחרי שהתחיל ללמוד החליט להשלים שנה מלאה. כעת הוא לומד שנה נוספת, ואף היה שותףלגיוס תלמידים למחזור הבא

פתיחות ומשפחתיות

מה שחיבר אותו למקום כבר בביקור הראשון היה היחס של הרבנים. בהמשך גילה גם את הקשר בין התלמידים: בשבתות, בתפילות ובארוחות כולם נפגשים, ותלמידי שנה א' ושנה ב' לומדים להכיר.

ההיכרות עם תולדות הקהילה נמשכת גם במסע לירושלים, המסתיים באתר ההנצחה בהר הרצל ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, ובהשתתפות בחג הסיגד ובתפילות הקסים. בפרויקט המשפחתי היו תלמידים שיצאו במיוחד הביתה כדי לשבת עם הוריהם ולתעד את סיפוריהם.עבור אורי יש גם דחיפות בשיחות האלה: הסיפורים עוד נמצאים אצל מי שחוו אותם, וצריך לשאול ולתעד כדי שיוכלו לעבור הלאה.