בשעה חמש בבוקר, כשבית המדרש בעלי עדיין ריק, ישב בו לבדו במשך חצי שעה בחור בן שמונה עשרה מנתניה. עד לפני חודשיים היה ספורטאי ג׳ודו, מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, בעל מדליית ארד באליפות אירופה. הוא גם היה, כלשונו, ״חילוני לגמרי״.
תלמידי המכינה בעלי// יובל שטרן
״כאילו אתמול היה היום הראשון שפתחתי גמרא״, אומר ישי נקש. ״אני לא מבין בזה שום דבר״. הוא למד משנה במסכת בבא קמא, ארבעה אבות נזיקין. ״תאמין לי, זה מאוד מעניין. נדלק לי עולם מחדש״.
ההחלטה לעזוב את הג׳ודו ואת התקן של הספורטאי המצטיין התבשלה אצלו חצי שנה. ״הייתה לי שיחה עם המאמן שלי. הוא שאל אותי, ׳אתה בגיל של צומת דרכים. לאן אתה רוצה ללכת? להישאר בג׳ודו או ללכת לצבא?׳ אמרתי לו, ׳מאמן, אני איתך מגיל ארבע׳״. ואז, לדבריו, השתנה משהו. ״אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עונה לו תשובה אחרת״. הוא לא איבד את האהבה לספורט, הוא מדגיש, אלא את התשוקה. את מה שלקח משם הוא לוקח לכאן: ״אול-אין או שום דבר, מאה אחוז. אם אני עושה משהו, אני עושה אותו במאה אחוז. וזו המנטליות שקיבלתי מהג׳ודו״.
מנהל המכינה, הרב יאיר גלושטיין, מגדיר את הרגע הזה במונחים שאינם מנהליים. ״בסוף אתה מקבל מאתיים שבעים נשמות שמגיעות לפה. אירוע מרגש, ממש ככה. כל אחד הוא עולם חדש. מאיך התורה תתיישב עליו? מה יהיה התהליך האישי שהוא יעבור? ואיך אני אעזור לו להתפתח?״ הוא מספר שבמוצאי שבת האחרון הלך לישון בשלוש, התהפך במיטה עד שש וקם בתשע. ״אין לי בעיות שינה. אף פעם. לא בשדה הקרב, לא בלילה שלפני שאני נכנס לתמרון״.
"זה הבית שלי עכשיו"
הם מגיעים לכאן בשלושה מסלולים שונים לפחות. איתן מנדל, גם הוא שיעור א׳, הוא דור שני. ״אבא למד במכינה. מחזור ח׳, לפני שלושים ואחת שנה״, הוא אומר, ומוסיף שאביו ״מקנא בי בטירוף״. את מה שקנה אותו הוא מנסח כפרדוקס: ״למרות שזה מקום ענק, מצליחים לשים את הדגש על כל תלמיד ואף אחד לא הולך לאיבוד״. יהודה גרינוולד, לעומתו, הגיע לבדו מניו יורק וממיאמי, סיים תיכון מוקדם ועלה. ״רציתי להתגייס כל החיים שלי״, הוא אומר בעברית מגומגמת אך נחושה.
והשלישי אולי לא יוכל לחזור הביתה. הוא הגיע מדרום אפריקה, ביקש שלא יצולם ושלא יוזכר שמו, מהחשש שאם יתפרסם ששירת בצה״ל ייעצר עם נחיתתו בארצו. אמו ישראלית, אביו דרום אפריקאי, ואחותו נשארה שם. ״להתגייס זה היה מובן מאליו בשבילי״, הוא אומר. ״אני בא מבית מאוד ציוני, ואמרתי לאבא מגיל קטן שאני רוצה ללכת לצבא״. שאלנו אותו אם היה קשה לעזוב. ״זה קשה, אבל אם אתה מקבל החלטה כזאת, אתה פשוט צריך לעשות את זה. אתה עושה משהו שאתה מאמין בו. אני לא חושב שצריך להתרכז כל כך בעובדה שזה קשה. פשוט עושים את זה. פשוט הולכים על זה״. האם הוא מתכוון לחזור הביתה לאחר השירות? ״לא, זה הבית שלי עכשיו״.
השלושה נכנסו השבוע יחד עם 613 תלמידים ותלמידות חדשים במוסדות בני דוד, שבהם ילמדו השנה 1,318. במכינה בעלי 265 תלמידים, מהם 146 בשנה א׳. לצידה פועלות ישיבה גבוהה בעלי, מסלול בוגרי צבא, מכינות במעלה אפרים, בבני ראם ובזרחיה, מדרשת דניאלי, בארה של מרים, וישיבות גבוהות בחירן, בתל אביב ובגנים, שלוחה שנפתחה זה עתה. מאז הקמתו הוציא המוסד יותר מ-6,000 בוגרים. שלושים ושלושה מהם נפלו במלחמת חרבות ברזל, ושישים מאז הקמת המכינה.
איך מחנכים בחור לשירות קרבי כשזה המספר?
״המילה הקרבה היא לא מילה שנוכחת פה כל כך״, אומר הרב אופיר שוקרון, ר״מ במקום זו השנה הרביעית. ״אנחנו מדברים על מה שהתורה עצמה ציוותה לנו, מה שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו בעת הזאת. כמו בכל שום דבר בחיים, אין תעודת ביטוח על שום דבר. אבל לא בגלל הסכנות שיש בנסיעה בכביש אתה תימנע מלנסוע לאן שאתה צריך להגיע. אנחנו מתעסקים בחיים, מתעסקים באיך לבנות חיים באופן אישי, באופן כללי ובאופן לאומי. חלק מזה זה גם להתמודד עם המציאות של מוות שהיא מאוד קשה, אבל המיקוד שלנו לא שם. אנחנו עסוקים בחיים״.
הרב שוקרון מסרב גם למסגר את מה שקורה כאן כהישג מוסדי. ״קודם כל אנשים לא יוצאים מהמכינה. אנשים יוצאים מהתורה. התורה היא לא שלנו. אנחנו לא המצאנו אותה״, הוא אומר. ״החידוש המיוחד של המכינה בעלי זה מתוך תורה לקחת אחריות, אחריות בכל המובנים״.
ולפעמים האחריות היא מגבת. בערב הראשון של שנתו הראשונה אמר לתלמידים שאפשר להתקשר אליו בכל שעה. למחרת, באחת עשרה וחצי בלילה, צלצל הטלפון. ״אמרתי לעצמי, כנראה קרה משהו חריף, חריג. הוא מתקשר אליי: ׳הרב, אני מצטער על השעה, שכחתי להביא מגבת׳״. הרב שוקרון שלח אותו לביתו לקחת מגבת. ״ברגע שהוא קיבל את המגבת, ראית על הפנים שלו שזה הוא איתנו. פה קנינו אותו״.
אצל הרב גלושטיין התשובה מגיעה ממקום אחר. ב-7 באוקטובר יצא ולא חזר הביתה חמישים ומשהו יום. ״כל התקופה הזאת היה לי ברור שיש לי תלמידים שנהרגו, חברים, שכנים שנהרגו. ומצד שני היה לי גם מאוד ברור שזה לא משנה. אמרתי לעצמי שאם זה לא תלמיד שלי, אז זה תלמיד של מישהו אחר. אם זה לא האח שלי, אז זה אח של מישהו אחר״. הוא מוסיף: ״אני חושב בעיקר על מה שצריך לבנות ולא על מה שיכול להיהרס בדרך״.
את הפחד, הוא מדגיש, לא מדחיקים. ״אני מדבר איתם כל הזמן, גם על פחדים, גם על פוסט-טראומה, גם על קושי והתמודדות עם קושי״. הוא עושה מילואים בגדוד סדיר, ונפגש עם בוגריו לא רק בבית המדרש. ״יש לנו שפה משותפת לחלוטין, חוויות משותפות אפילו, מקומות שהיינו בהם ממש ביחד, בקרב. אני לא חושב שיש הרבה מקומות שבהם הרב נלחם לצד התלמיד״. בין היושבים היום בבית המדרש יש אחים שכולים, שאחיהם הגדולים היו בוגרי המקום ונפלו. ״זה נושא, אבל הנושא הוא לא הכאב והשכול״, הוא אומר. ״הנושא הוא הבנייה״.
יאיר גולן מאיים
על כל זה מרחפת השנה שאלה חדשה, פוליטית. ביוני האחרון, בתגובה לסרטון בינה מלאכותית שפרסם השר בצלאל סמוטריץ׳ ובו הוצג תרחיש שבו יאיר גולן סוגר את המכינה, אישר יו״ר הדמוקרטים את הכיוון.
״תודה בצלאל״, כתב ברשת X. ״מוסדות לימוד שיקדמו גזענות, שנאת להט״בים ויפעלו נגד שירות נשים בצה״ל, יפסיקו לקבל את כספי המיסים שלנו״.
גולן נימק את עמדתו בהתבטאויות שנאמרו במכינה בנוגע לפמיניזם ולשירות נשים, וטען כי מוסד המתוקצב מכספי ציבור אינו יכול להמשיך לקבל מימון בנסיבות כאלה. בציונות הדתית הגיבו כי מדובר ב״פגיעה במוסדות שמגדלים את מיטב הלוחמים והמפקדים של צה״ל דווקא בתקופה שבה מדינת ישראל זקוקה להם יותר מכל״.
במכינה בחרו שלא להתייחס לדבריו של גולן. מה שכן אמר הרב גלושטיין הוא דווקא ההפך מהתבצרות.
מוסד שמאיימים לחתוך את תקציבו נמצא בשיא התרחבות, עם שלוחה חדשה שנפתחה זה עתה, והוא מסרב להצהיר על המכינה כמכינה החשובה במדינה. ״אני חסיד גדול של זה שיש הרבה סוגי ישיבות, גם ישיבות שהן לא של בני דוד״, הוא אומר. ״זה סימן לזה שעם ישראל בכלל מחפש דרך וזה טוב וזה בריא ואני בעד״. לפעמים, הוא מספר, הוא אומר לבחור שיתאים לו יותר במקום אחר. ״כל עוד שאנשים מחפשים את האמת זה דבר טוב. וביחד עם זה אני חושב שיש לי מה להציע. אני מספיק בטוח בדרך שלי לשמוע דעות שונות״.
את סדר הגודל של מה שיצא מכאן הוא ממחיש בסיפור. באמצע תמרון בחאן יונס פגש יהודי מלוס אנג׳לס, בעל עסק רחפנים, שהגיע אחרי השבעה באוקטובר והטיס רחפנים ליחידות בקומנדו, בגולני ובגבעתי. ״אתה מעליי?״ שאל אותו האיש, וכשהרב גלושטיין אישר, אמר: ״עלי זה נראה לי בגודל של לוס אנג׳לס. אין מקום בצבא שהייתי בו ולא פגשתי מישהו מעלי״.
וכשנשאל מה בכל זאת מיוחד כאן, הוא מצטט את הרב אלי סדן, שנשאל פעם איך הופכים במקום הזה אנשים למוצלחים כל כך. ״הוא אמר: ׳אנחנו לא הופכים אותם. מגיעים אלינו אנשים מוצלחים׳״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו