הבוקר הזה יתחיל כמו אצל אלפי משפחות אחרות: אמא שמלווה את הבן שלה בפעם הראשונה אל שער הגן, קצת התרגשות, קצת חשש, תיק קטן על הגב וילד שעושה עוד צעד ראשון בדרך שלו.
אבל בדרך של ניצן ואחיה יצעד היום אדם נוסף - אבי עזרא, קב"ט עיריית שדרות, האיש שכמעט שלוש שנים קודם לכן הצליח לחלץ את ניצן מהעיר כשהיא בצירים ואחיה עדיין בבטנה, ילווה אותם גם ברגע הזה. אז, הדרך הייתה החוצה משדרות, בין ירי, מחבלים ורכבים שרופים. היום הדרך היא אל גן הילדים בעיר.
כך נסגר מעגל שהתחיל בבוקר 7 באוקטובר. בלילה שקדם למתקפה התחילו הצירים של ניצן. בשעה 6:29, עם תחילת האזעקות, היא כבר הייתה ערה. בעלה יצא לתפילת שחרית והיא נשארה בבית עם הילדים, עדיין מנסה להבין אם הצירים שהיא מרגישה מבשרים שהלידה מתקרבת.
באותן דקות היא עוד לא הבינה מה מתרחש בחוץ. בעלה חזר בהמשך מבית הכנסת, הירי התגבר והדיווחים על חדירת מחבלים התחילו להגיע. גם אז, מספרת ניצן, לקח זמן להבין את ממדי האירוע. הצירים, לעומת זאת, לא עצרו. ככל שהשעות חלפו היא כבר הבינה שהיא ככל הנראה תלד באותו היום, אבל הדרך לבית החולים הפכה למסוכנת כמעט עד בלתי אפשרית.
בשלב מסוים היא כבר השלימה עם האפשרות שתיאלץ ללדת בבית בממד כשילדיה סביבה. "אמרתי שיש לי שכנה שהיא מיילדת, שהיא תבוא ליילד אותי בבית, אין לי ברירה", היא משחזרת. אלא שגם האפשרות הזאת ירדה מהפרק. "אמרו לי: היא לא יוצאת מהבית, אף אחד מכם לא יוצא מהבית".
ואז, בקבוצת נשים של שדרות, מישהי שלחה לה את מספר הטלפון של אבי עזרא, אותו לא הכירה עד אותו הרגע. "טלפון אחד והוא עונה לי", משחזרת ניצן. "הוא לא מכיר אותי, הוא לא יודע מי אני". עזרא, שכבר היה עמוק בתוך אירועי אותו בוקר, לא היסס. "הוא אמר לי: תתארגני, אני בא עכשיו. בלי להתבלבל בכלל".
אבי היה מראשוני עובדי העירייה שהגיעו למוקד העירוני. לדבריו, כבר סביב 6:45-6:47 היה במקום, ובהמשך הצטרפו ראש העיר ואנשי הביטחון. על המסכים הם התחילו לראות את התמונות הראשונות של טנדר המחבלים שנכנס לשדרות ולהבין שהעיר נמצאת בתוך אירוע מסוג שאיש מהם לא הכיר. "אתה חי בסרט, אתה לא מבין את זה", הוא מתאר.
בתוך אותו כאוס יצא אבי לחלץ את ניצן. הנסיעה החוצה משדרות נראתה כמו זירת מלחמה. ניצן הייתה בצירים, הילדים איתה, שני חיילים חמושים ליוו את הרכב ובכבישים היה חשש ממשי להיתקל במחבלים. הילדים הושכבו על רצפת הרכב.
"אני עם צירים, עם ילדים על הרצפה", היא מספרת. ההנחיה הייתה ברורה: "אין מצב שאתם עוצרים, אין מצב שמישהו מרים את הראש". לילדים ניסו להסביר כדי לא להלחיץ יותר מידי שהם נשכבים בגלל צבע אדום, בזמן שמסביב נראו כלי רכב שרופים וכוחות ביטחון.
תחילה ניסו להגיע חשבו להגיע לברזילי, אך בעקבות המצב הביטחוני וההבנה שבית החולים נפגע מטיל, המשיכו לבית החולים אסותא אשדוד. שם, כמעט יממה לאחר תחילת המתקפה, נולד אחיה בריא ושלם.
אחד האנשים הראשונים שקיבלו את התמונה מחדר הלידה היה אבי. "הבן אדם הראשון שאני שולחת לו הודעה כשאני יולדת", מספרת ניצן. היא שלחה לו תמונה שלה ושל אחיה וכתבה תודה. אבי כבר היה אז שוב בחמ"ל, ממשיך לטפל באירועים בעיר.
גם עבורו החיבור בין לידה לבין ירי ואזעקות אינו זר. בשיחה הוא נזכר שגם סביב לידת בנו האחרון, במהלך צוק איתן ב-2014, משפחתו חוותה מציאות דומה אך שונה של צירים תחת איום הרקטות. לפעמים כך נראים החיים בעוטף: גם הרגעים הפרטיים והמשמחים ביותר מתרחשים כשהמלחמה נמצאת ברקע.
כמעט שלוש שנים אחר כך, אחיה כבר לא התינוק שבתמונה מחדר הלידה. בחודש הבא ימלאו לו שלוש, והיום הוא נכנס לראשונה לגן בשדרות.
ושוב, אבי שם. "זה נס שענית לי, זה נס שהצלחת להוציא אותי, זה נס שלא קרה לילד משהו. הכל נס", אומרת ניצן. ואז, כשהיא מסתכלת על סגירת המעגל, היא מוסיפה: "לא רק שהילד נולד, הילד בגן, ופה בשדרות. זה הכי מרגש".
אבל הסיפור של אחיה הוא גם סיפורה של הבחירה להישאר. אחרי הטבח, כשהמשפחה הייתה מפונה והחזרה לשדרות כלל לא הייתה מובנת מאליה, מספרת ניצן שדווקא בנה הגדול היה זה שנתן לה את התשובה.
"אמרתי לו: תקשיב, מה עושים מכאן?", היא משחזרת. והוא ענה: "אמא, אנחנו לא שם. חמאס שם". אחר כך הוסיף: "המדינה הזאת, כל הארץ הזאת הובטחה לאברהם אבינו ואנחנו הצאצאים של אברהם אבינו. זה שלנו, כל זה שלנו".
"מי ילד בן שבע אומר ככה בכלל?", אומרת ניצן. לדבריה, דווקא המילים שלו נתנו לה "רוח גבית" להחלטה לחזור לשדרות. מאז הספיקה ניצן ללדת בת נוספת. גם היא תגדל בשדרות, לצד אחיה ואחיו. המשפחה לא נולדה בעיר, אבל בחרה בה כבית ובחרה להמשיך לגדל בה את ילדיה.
גם אבי לא נולד בשדרות. אחרי כמעט שני עשורים בעיר הוא כבר מרגיש בה מקומי לחלוטין. "אם בכל מקום שיהיו פיגועים ואנשים יקומו ויעזבו, אז באיזו מדינה נחיה?", הוא אומר. "אני חושב שזה הניצחון - שאנחנו נשארים, קמים, מתפתחים".
ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, אמר: "אחיה הוא בשבילי סמל לניצחון של שדרות. בבוקר שבו מחבלי חמאס ניסו להביא לכאן מוות וחורבן, נולדו כאן חיים חדשים. שלוש שנים אחרי, לראות את אחיה נכנס לגן בשדרות, בעיר שצומחת, נבנית ומתמלאת שוב בילדים, זו התשובה שלנו לאויבים שלנו. הם ניסו לעקור אותנו מכאן, ואנחנו מגדלים כאן את הדור הבא".
כמעט שלוש שנים אחרי אותה נסיעה, אבי וניצן יעשו היום שוב דרך משותפת עם אחיה. אז הוא היה בבטן אמו, בדרך החוצה מעיר שהייתה תחת מתקפת מחבלים. היום הוא צועד אל תוך גן ילדים בשדרות.
"לא רק שהילד נולד, הילד בגן, ופה בשדרות", אומרת ניצן; אבי מסכם את מה ששניהם בחרו לעשות מאז אותו יום: "אנחנו נשארים, קמים, מתפתחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו