![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
אלי מנדל, מנציגיו הבולטים של דור התקומה ומשורדי השואה המבוגרים בישראל, הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו מורשת עשירה של נחישות, ציונות וניצחון הרוח. מנדל, שחגג את יום הולדתו ה-100 מתוך שאיפה עמוקה לראות בתקומת העם בארצו, הקדיש את עשוריו האחרונים לפעילות חברתית ולחינוך הדור הצעיר.
מנדל נולד במרץ 1922 בעיר טרגומורש שבטרנסילבניה (רומניה). בגיל 14 הצטרף לתנועת "הנוער הציוני" ובמהלך הצעדים הראשונים של המלחמה סייע בקליטת פליטים יהודים. עם מעבר האזור לשליטה הונגרית, נשלח למחנה עבודה בכפייה בקומורנה שבסלובקיה.
ב-1944 נאספו בני משפחתו לרכבות שנשלחו למחנות ההשמדה. מנדל הצליח לברוח ממחנה העבודה, נתפס ונכלא בבודפשט, אך שוחרר הודות לפעילות המחתרת החלוצית ומצא מחסה ב"בית הזכוכית".
העפלה ועלייה
בתום המלחמה איתר את אחותו ששרדה, פגש את אווה, שלימים הפכה לרעייתו, ויחד עברו השניים לאיטליה כחלק מפעילות הבריגדה היהודית. ב-1948 עלו לישראל, ועם הגעתם לארץ היה מנדל ממקימי קיבוץ מבקיעים בדרום. בהמשך עבד במשך עשרות שנים במנהל המחקר החקלאי (מכון וולקני), ולאחר פרישתו המשיך לעבוד בתעשייה עד שהגיע לגיל 93.
בשנותיו המאוחרות הפך לדמות מרכזית במועדון עמותת "עמך" ברחובות. במסגרת זו הקדיש את זמנו למפגשים בלתי אמצעיים עם תלמידים ובני נוער, השתתף בפרויקטים של תיאטרון עדות, והקפיד להעביר את מורשת הזיכרון והתקווה לדורות הבאים.
אלי מנדל הותיר אחריו משפחה ענפה, בנות, נכדים ונינים, לצד דוגמה אישית לניצחון החיים והטבעת חותם עמוק בבניין המדינה. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו