חביבה ננטשה ביער וניצלה, מיכאל חמק עם אחיו מגיא ההריגה: האנשים שנושאים את זיכרון הגבורה

מנחם נאמן (88)

נושא תפילת אל מלא רחמים

מנחם נולד ב־1938 בבריאזה וגדל בקימפולונג מולדובנסק שברומניה, בן זקונים לפרידה ולמשה נוימן, ולו שני אחים ושתי אחיות. אחיו הבכור יעקב נשלח בגיל 12 לסבתם בהונגריה ונרצח איתה באושוויץ ב־1944.

בסוף 1941 גורשה המשפחה ברכבת בקר לעיירה אטאקי שברומניה (כיום אוטץ' שבמולדובה). רכושם היה מועט מאוד והם החליפו אותו תמורת מזון. המשפחה הושטה במעבורת אל מעבר לנהר דנייסטר והוכנסה לגטו שרגורוד (כיום שרהורוד שבאוקראינה).

בגטו התגוררה המשפחה בחדר ובשלב מאוחר יותר עברה לצריפים, שם גרו עשרים איש בחדר. בגטו שררו רעב, קור ופחד מוות. האב היה יוצא לעבודות כפייה מדי יום והאחים הגדולים יצאו לבקש קליפות תפוחי אדמה מאיכרים. בכל חג התכנסו היהודים והתפללו. רק בפסח ניסו שלא לאכול לחם, אלא רק תפוחי אדמה.

באביב 1944 שוחררו מנחם ומשפחתו בידי הצבא האדום. הם שבו למוגילב, ומנחם היה שר באירועים כדי לסייע לפרנסת המשפחה. ב־1949 עלתה המשפחה לישראל.

מנחם היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מרצה לדיני משפחה באוניברסיטת חיפה ויו"ר הוועדה הממנה (האספה הכללית) של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה.

למנחם ולציפורה יש כיום ארבעה ילדים, 22 נכדים ו־45 נינים.

חביבה בורסט (96)

נושאת דבר השורדים

חביבה נולדה בשנת 1930 בשם לובה־חיה הוכלרר בוויסלוויצה שבפולין למשפחה בת שש נפשות. הבית היה מסורתי, דובר יידיש, והילדים למדו בבית ספר לצד פולנים.

עם פלישת גרמניה הנאצית אמה ושלושת אחיה עברו למסתור, אך עקבותיהם נעלמו. חביבה נשארה עם אביה באזור העיירה שבה גדלה, כשהודות למראה הפולני שלה ושליטתה בשפה היה קשה מאוד להוכיח שהיא יהודייה.

חביבה התחבאה עם אביה בבור ביער עד שהוא הצטרף לפרטיזנים והחביא אותה אצל נוצרים תמורת תשלום. בכל פעם שגברה הסכנה העביר אותה לבית מסתור אחר.

במסתור האחרון התחבאה מאחורי ארון שהוצמד לפינת החדר. בפעם האחרונה שראתה את אביה התקשתה להיפרד, אך הוא חיבק אותה והלך. חביבה לא הבינה מדוע אביה נוטש אותה, אך לימים הבינה שבהחלטתו זו הציל אביה את חייה. הוא נרצח ביערות זמן קצר לאחר מכן.

הכסף ששילם האב לנוצרים עבור המסתור- אזל. חביבה חששה שתוסגר, על כן ברחה ושוטטה לבדה ביערות פולין. בלילות הייתה מתגנבת לאורוות ורפתות, ישנה בין חולדות ועכברים והתהלכה בכפרים בחיפוש אוכל.

אדם שפגשה בדרך, עצר ותיחקר אותה, ולבסוף נאלצה להודות שהיא יהודייה. היא סברה שירצח אותה או יסגיר אותה לנאצים, אך הוא הביא אותה לביתו, שם חיה עם משפחתו וטיפלה במשק הבית. בתום המלחמה הגיעו יהודים לכפר והעבירו את חביבה למשפחה אומנת יהודייה. היא שמעה על ארגון שאוסף ילדים יהודים ששרדו במלחמה ומעלה אותם לארץ.

כך הגיעה לבית הילדים בסלבינו שבאיטליה וב־1947 עלתה על סיפונה של אוניית המעפילים חיים ארלוזורוב. הבריטים גירשו אותה למחנה מעצר בקפריסין ומשם עלתה לארץ. חביבה התגייסה לנח"ל והיתה ממקימי קיבוץ צאלים.

לחביבה ולאריה ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו־15 נינים.

סעדיה בהט (98)

סעדיה נולד בשנת 1928 באליטוס שבליטא למנדל וג'ניה בוקשיצקי. ב־1939 עברה המשפחה לווילנה. ביוני 1941 פלשו הגרמנים, ובספטמבר גורשה המשפחה לגטו וילנה. באחת האקציות נרצח האב. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים שיעברו למחנות באסטוניה. סעדיה התנדב ונפרד מאמו שנרצחה כעבור זמן.

במחנות אסטוניה שרד סעדיה סלקציות תכופות. הוא היה מגלף מקלות הליכה לגרמנים וזכה תמורתם ללחם. למזלו הועבר באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הוכנס לצריף הילדים. כל הילדים, למעט שבעה וביניהם סעדיה, נשלחו להשמדה.

סעדיה אושפז בבית חולים צבאי סובייטי ולאחר מכן בבית יתומים יהודי בצרפת. בפברואר 1946 הגיע לארץ־ישראל עם עליית הנוער ווהתגייס להגנה. הוא התנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב.

בסוף מלחמת העצמאות שהה סעדיה במשך שנה בתל גזר ולאחר מכן למד הנדסת מכונות בטכניון. ב־1956 החל לעבוד ברפא"ל,שם עבד 37 שנים וזכה בפרס ביטחון ישראל ובפרסים נוספים. לאחר פרישתו פתח בקריירה שנייה כפַּסָל אמן וזכה לפרסים בארץ ובחו"ל.

לסעדיה ולרעייתו יהודית נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.

אביגדור נוימן (95)

נולד ב־1931 בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה (כיום באוקראינה), הרביעי משבעה אחים ואחיות. אביגדור למד בבית ספר ממלכתי ובחדר. ב־1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ואביו סייע בזיוף תעודות אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות.

במארס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ובפסח גירשו שוטרים את בני המשפחה מביתם. האב נעצר, נחקר ועונה. בבירקנאו אחד האסירים היהודים הפריד את אביגדור מאמו והעביר אותו לטור הגברים. בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה מאוטהאוזן ובהמשך לגונסקירכן, שם שוחרר בידי הצבא האמריקני.

אביגדור שב לביתו, שם פגש את אחותו הגדולה. האחים הפליגו באוניית המעפילים "תיאודור הרצל". אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, שבה נפצע. כיום הוא לוקח חלק בפרויקט מפגשים עם שורדי טבח 7 באוקטובר 2023.

לאביגדור ולרבקה יש בן ובת, שבעה נכדים, 45 נינים וחימש.

משה הררי (92)

משה נולד ב־1934 בשם מונק גרינברג בכפר פפרוטניה שבפולין, ולו אחות קטנה, חנה (חנקה).

בסוף 1941 הועברה המשפחה לגטו מורדי. אביו נהג להסתנן אל מחוץ לגטו, לעבוד אצל איכרים ולהביא אוכל למשפחתו. משה השיג עגלון שהסיע אותם לשדליץ, שם האם אושפזה בבית חולים ומשה ואחותו הועברו לחסות הוועד היהודי. כשהאם החלימה השלושה התאחדו, שבו למורדי וגרו אצל מכרים יהודים. לילה אחד פרצו פורעים פולנים לבית ורצחו כעשרה יהודים. משה שמע את היריות ונכנס ברגע האחרון עם אמו ואחותו למסתור תחת הרצפה.

השלושה עברו למחנה עקורים בקאסל שבגרמניה, וב־1947 הגיעו לארץ־ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית עשרות שנים.

למשה ולזהבה ז"ל שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.

מרים בר־לב (90)

מרים נולדה ב־1936 בתל אביב. בעת המאורעות בארץ־ישראל עברה המשפחה לגור באמסטרדם. במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. באביב 1942 חייבו הגרמנים את היהודים לענוד טלאי צהוב.

אחרי חצי שנה נשלחו בני המשפחה לברגן־בלזן. דייזי ואמה הופרדו מהאב. האם עבדה בפירוק נעליים לניצול חומרי גלם, והאב שחפר תעלות ביוב חלה ומת. דייזי ואמה עמדו שעות רבות במסדרים בקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים רבים התמוטטו לנגד עיניהן.

באפריל 1945 שוחררו בידי הצבא האדום סמוך לעיירה טרֵבּיץ שבגרמניה. כששבו השתיים לאמסטרדם החזירו להן שכניהם כמה מחפציהן: אלבומי תמונות וכלי כסף שהופקדו בידיהם למשמורת כשהמשפחה נשלחה לווסטרבורק.

דייזי ואמה עלו לארץ ב־1946. דייזי השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. היא למדה סיעוד ובצבא היתה מדריכה ומ"כית. היא עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות.

למרים ולצבי ז"ל שלושה בנים ושבעה נכדים.

מיכאל סידקו (90)

מיכאל נולד ב־1936 בקייב שבאוקראינה, השני מארבעה ילדים. ב־28 בספטמבר 1941 הצטוו יהודי קייב להגיע למקום ריכוז ביום למחרת. הם נעצרו ונלקחו לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם שהיה בן חצי שנה, והיו עדים לרציחתם.

גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש אחר מחסה. גרישה דאג לאחיו הקטן לאוכל ולבגדים. כשהגיעו לבית דודתם בעלה הזעיק שוטרים. דודתם הזהירה אותם, נתנה להם אוכל והם ברחו.

בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקור הציגה סופיה את מיכאל וגרישה כבניה. ב־2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב לבית ומצא את בניו. מיכאל שירת בצבא האדום ועבד כמהנדס. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000.

למיכאל ולאשתו ולנטינה ז"ל בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.

אילנה פלח (89)

אילנה נולדה ב־1937 בבנגזי שבלוב למשפחה מסורתית, הרביעית מחמישה ילדים. אביה שמעון סעדון היה חייט, ואמה מסעודה היתה תופרת גלביות. המשפחה המורחבת חייתה ביחסים טובים עם השכנים המוסלמים.

ב־1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה ליעד לא ידוע בתנאים קשים מאוד. בדרך אחותה של אילנה, יולנדה, מתה ונקברה לצד הדרך. כעבור חמישה ימים הגיעה המשאית למחנה הריכוז ג'אדו.

בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי, שם התאחדה עם האב. על בית המשפחה השתלטו מוסלמים. האב שב לעבוד כחייט. ב־1949 עלתה המשפחה לישראל.

מגיל צעיר סייעה אילנה בפרנסת המשפחה ולימים פתחה מספרה. היא אשת עדות ומספרת לקהלים רבים על שואת יהודי לוב.

לאילנה ולקלמנט ז"ל חמישה ילדים, 11 נכדים ו־12 נינים.