לוחמי גדוד צבר לא לבד: תולדות המרד בצה"ל

מגבול לבנון ועד לטייסת המבצעית, המשמעת הצבאית בצה"ל נחשבת תמיד לאחד הערכים המרכזיים בצה"ל. ההיררכיה ברורה, הפקודה היא פקודה, וההנחה היא שבשעת שין כולם מתייצבים. אלא שלאורך עשרות שנות קיומה של המדינה, היו לא מעט רגעים דרמטיים שבהם המכונה המשומנת הזו חרקה בקול רם.

בין אם מדובר בלוחמים מותשים שקצו ביחס הפיקוד, בסוהרים שאיבדו שליטה על כלא צבאי, או בטייסים שלקחו את מפתחות הקוקפיט והציבו אולטימטום לממשלה. היסטוריה סוערת של הרגעים שבהם הצבא מצא את עצמו נלחם מבית.

הלילה שבו כלא 6 בער

אם יש אירוע אחד שנחקק כסיוט הגדול ביותר של המערכת הצבאית, זה קרה ב-9 באוגוסט 1997. בשעת צהריים חמה בבסיס הכליאה 396 הסמוך לעתלית, שנים של צפיפות חנק, עונשים קשים ותחושת השפלה עמוקה בפלוגה ג' התנקזו לשעות של טירוף.

עשרות כלואים התנפלו על מפקדי האגף, חטפו מפתחות, התחמשו במוטות ברזל, ותוך רגע אחד הפכו מכלואים לשליטים הבלעדיים של הבסיס. 11 אנשי סגל נלקחו כבני ערובה, בהם קצינים בכירים, כשהם מוחזקים באגף מבוצר תחת איומים.

במשך יממה מתוחה, עמדה מדינה שלמה על הרגליים. יחידות עילית עמדו בהמוניהן מחוץ לגדרות כשהן מוכנות לפריצה חמה, בעוד בתוך החמ"ל ניהלו קצינים בכירים משא ומתן מורט עצבים כדי למנוע מרחץ דמים.

המרד הסתיים בסופו של דבר ללא נפגעים בנפש, אך הוא טלטל את המטכ"ל מן היסוד. ועדת החקירה שקמה בעקבותיו שינתה מקצה לקצה את מערך הכליאה הצבאי והובילה לתנאים אנושיים ופיקוח הדוק בהרבה.

"נטישות הבסיס" והסדקים בחומת הפז"ם

בשטח, הרחק ממשרדי המטכ"ל, התפתחה לאורך השנים תופעה מסוג אחר לגמרי: "מרידות הלוחמים". לא מחאה פוליטית, אלא זעקה של חיילים שמרגישים שהמערכת דורכת עליהם. עוד בשנת 1977 צעדו לוחמי גדוד 12 של גולני החוצה מהבסיס במחאה על יחס מחפיר, תופעה שחזרה על עצמה באותה חטיבה בדיוק עשרים שנה מאוחר יותר. השיא הגיע בשנת 2007, כשאותם לוחמים בגדוד 51 הניחו את נשקם, הפנו גב למוצב המבצעי בצפון ונסעו לבתיהם במחאה על מינויו של מפקד פלוגה חדש מחוץ לחטיבה.

גם בחטיבות אחרות נרשמו אירועים דומים, כמו בשנת 2002 בשיא ימי האינתיפאדה השנייה, כשרבים מלוחמי גדוד שקד בגבעתי סירבו להמשיך בפעילות המבצעית בעקבות עומס בלתי אנושי ותחושת שחיקה קשה שלא קיבלה מענה. הצבא הגיב בכל המקרים הללו ביד ברזל: מאסרים בפועל והדחות פיקודיות, אך המסר חלחל עמוק - אי אפשר למתוח את החבל הפיקודי בלי סוף.

מכתבי הסרבנות והסערה האידיאולוגית

לצד המרידות היחידתיות, צה"ל נאלץ להתמודד פעם אחר פעם עם גלי מחאה שגלשו ישירות מהזירה הפוליטית. זה החל עוד במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, כשאל"ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון מוערך, הודיע שלא יוביל את חייליו לתוך ביירות מטעמים מצפוניים. צעד שהיכה בהלם את הפיקוד הבכיר. זה נמשך בתוכנית ההתנתקות ב-2005 ובעקבותיה ב-2009, כאשר לוחמים מחטיבת כפיר הרימו שלטים באמצע טקסים רשמיים בכותל ובבסיסים והצהירו: "שמשון לא מגרשים יהודים".

אבל האירוע שמתח את החבל הלאומי לקצה הגיע סביב חקיקת הרפורמה המשפטית. מה שהתחיל כהצהרות בודדות הפך לצונאמי שאיים לשתק את היכולת המבצעית של צה"ל, כאשר עשרות ומאות טייסי קרב, נווטים, ואנשי צוות אוויר במילואים חתמו על מכתבים שבהם הצהירו כי יפסיקו להתייצב לשירות מילואים פעיל.

הטיעון שלהם היה תקדימי: "חוזה שנחתם מול מדינה דמוקרטית אינו תקף אם המדינה משנה את פניה". אליהם הצטרפו מאות סיירות עילית, אנשי מודיעין, סייבר ורופאים צבאיים. זו כבר לא הייתה מחאה שוליים של חיילים זוטרים, אלא איום שטיפס במעלה העץ עד לקבינט הביטחוני.

היסטוריית המרי בצה"ל היא בסופו של דבר מראה של החברה הישראלית כולה. בין אם מדובר בזעקה של כלואים על כבוד אנושי, במחאה של לוחמים על יחס הוגן, או באזהרה של אנשי מילואים על דמותה של המדינה: הצבא מעולם לא היה אי מבודד. בכל פעם מחדש, הקו העדין שבין פקודה למרידה נמתח עד הקצה, ומכריח את המערכת הצבאית להבין שסמכות לא מקבלים רק דרך הדרגות, אלא בעיקר דרך האמון.