יחסי הציבור של תשעה באב, יום האבל על חורבן המקדש (שחל בשבוע הבא), אינם מן המשופרים. יום הצום והאבל הלאומי הזה אינו סובל מעודף פופולריות בציבור הרחב. רבים תוהים, גם אם לא בקול, מה להם, החיים במדינת ישראל הריבונית, ולאבל על חורבן ירושלים והמקדש לפני קרוב לאלפיים שנה, ולשם מה להתאבל על ירושלים החרבה, כשהיא בנויה ושוקקת חיים? ב"תחרות" בין ימים עצובים שנעוצים בלוח השנה שלנו - ימי הזיכרון והשואה לוקחים בגדול. הטרגדיות שם, מוחשיות וקרובות פי כמה, וככלל - החברה הישראלית מעדיפה ניצחונות וחירות ותקומה.
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בהר הבית בתשעה באב (2025)
בניגוד מוחלט למועדים אחרים בלוח השנה העברי, תשעה באב גם אינו מציע חוויה או טקסים משפחתיים. אין בו שולחן ערוך, אלא תענית וקינות. העיתוי שלו, בלב ליבו של החופש הגדול, אף יוצר ניגוד חריף בין תרבות הבילוי לבין חובת האבל והצער - מה שדוחק עוד את תשעה באב אל משבצת "האירוע המגזרי" הדתי והחרדי.
הפער התרבותי הזה מתורגם היטב גם למספרים. המכון למדיניות העם היהודי שבדק את יחס הציבור הכללי לצום תשעה באב ולצום יום הכיפורים, מצא שכמעט 100% מהחרדים ומהדתיים צמים בשני המועדים, לעומת זאת, במגזר המסורתי רק 27% צמים בתשעה באב, לעומת 91% שצמים בכיפור, ובמגזר החילוני רק 1% צם בתשעה באב, לעומת 27% שצמים בכיפור.
מי שתוהה לפשר פערי הענק הללו, יוכל לפנות לדברים חכמים שהותיר אחריו הרב שלמה מן ההר, יליד העיר העתיקה, שנפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות ושימש רבה המנוח של שכונת בית וגן בירושלים. הרב, שמצא מסילות ללב רבים, הודה פעם שציבורים רחבים כלל אינם מבינים מהו מקדש. "אם תנסה להסביר להם", ציין, "תראה שאין לך מילים. הן ייצאו כך שאדם יגיד, אם זהו המקדש, אני שמח שאין לנו אותו".
אין מרשמי פלא
רבים מעמיתיו של הרב מן ההר מחפשים כבר שנים כביש עוקף, שיעמיד במרכז תשעה באב לא רק את הטראומה של אובדן המקדש, אלא עוד כמה דברים: את אובדן הריבונות והחירות היהודית, את ריב האחים שהביא לחורבן הבית השני, וגם את הגלות הארוכה שהחלה בחורבן.
מצד אחד אמנם הוגלינו מארצנו ונרדפנו, ונרצחנו, ואלמלא אותה גלות, ההיסטוריה שלנו היתה יכולה להיות שונה בתכלית. מצד אחר, הגלות יצרה אצל העם היהודי מחויבות אינסופית לציון ולירושלים ומסכת של יצירות ענק. ברל כצנלסון, המחנך והמצפן של תנועת העבודה, ציין לפני כמאה שנה ש"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות רבים על חורבנו בט' באב, לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, ולא הרצל, ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יוצר את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה כותב את 'מגילת האש'".
גם היום אין מרשמי פלא שישנו את גישת הציבור הרחב לתשעה באב, ובכל זאת אפשר לעשות דבר או שניים. מנחם בגין ביקש פעם לאחד את יום השואה עם תשעה באב, ובכך להעניק רלוונטיות יתר לתשעה באב, ובקונטקסט היסטורי גם לשואה. הצעתו נדחתה. ייתכן שאם היה מעשי מעט יותר, היה טורח על חיבור אחר: בין תשעה באב להר הבית.
גם בן־גוריון דילג על החיבור להר, כשמנה שורה של "חטאים קדמונים" שבהם לקה העם היהודי. "פלא", ציין בן־גוריון, "שלא יודעים על 'חטא קדמון'... שאין איש יכול להכחיש אותו - החטא שבשנת 637 לא מנע שר הביטחון או יהודי אחר את כיבוש ארץ ישראל על ידי עומאר, ובשנת 1099 על ידי נושאי הצלב... לא הגויים אחראים על גלותנו..." הסיק ראש הממשלה הראשון, "אלא אנו עצמנו... לא היה כל הכרח שארץ זו תהיה כל כך הרבה זמן בידי זרים..."
ובכן - לא היה הכרח גם שהר הבית יהיה כל כך הרבה שנים בידי זרים. רק בשנים האחרונות הוא קצת יותר "בידינו", כאשר רבבות יהודים מבקרים ומתפללים בו. החיבור התודעתי להר לוקח זמן. תשעה באב יוכל להעמיק אותו כי שם, בהר, יותר מאשר בכל מקום אחר, ניתן להרגיש את תשעה באב גם דרך הרגליים וגם דרך הלב.
"לנצח באהבה"
ויש, כמובן, עוד מעגל שאי אפשר בתשעה באב בלעדיו. בית המקדש חרב בשל שנאת חינם. שלושה צבאות יהודיים לחמו זה בזה בזמן המצור על ירושלים. הם הקלו מאוד על הרומאים את מלאכת כיבוש העיר.
כ־2,000 שנה אחר כך אנו, צאצאי הנצורים בירושלים, שקענו בריב אחים נורא שגחליו טרם כבו. חדלנו להתנהג כקולקטיב. ציבורים שונים גילו נאמנות חזקה יותר לקבוצת ההתייחסות שלהם מאשר לכלל. הריב הזה, שכמעט הביא עלינו חורבן בית שלישי, יכול להתלקח בכל רגע מחדש, ובכל זאת - המלחמה שינתה רבים מאיתנו. שנאת חינם התחלפה בלא מעט אהבת חינם, שבתשעה באב כדאי להעמיק במשמעותה.
שלוש פעמים בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל קיבל הציבור דוגמה חיה למושג הזה. בפעם הראשונה, ב־1948, היה זה מנחם בגין שנשבע מול אלטלנה (אוניית הנשק של האצ"ל) העולה בלהבות: "לעולם לא מלחמת אחים". הוא הורה לפקודיו לנצור אש מול חיילי צה"ל, שבהוראת בן־גוריון הבעירו את הספינה.
בפעם השנייה היו אלה מתיישבי גוש קטיף, שלמחרת תשעה באב, לפני 21 שנה, נעקרו מבית חייהם, במה שהתברר לימים כמחדל קולוסאלי של שרון וחבורתו. ציבור המתיישבים, שנשבע "לנצח באהבה", נמנע אז מלהרים יד על אֶחָיו־מְפַנָּיו. עקורי הגוש המשיכו להתגייס ולהילחם ולהיהרג למען המדינה ששמה קץ למפעל חייהם. הם הבינו שהבית הלאומי של העם היהודי, גם בגבולות טריטוריאליים מצומצמים, גדול יותר מכל ממשלה טועה ומבולבלת.
בפעם השלישית הופגנה אהבת חינם במלחמה הזאת, כשאזרחים ולוחמים גיבורים, שרק שבועות אחדים קודם לכן שנאו ושטמו זה את זה, באו להציל מכליה את אחיהם ואחיותיהם, יריביהם המרים רק אתמול, ואחר כך נלחמו, שני המחנות שבתוכנו, כתף לצד כתף. כשננסה השנה לדבר "תשעה באב" נכון, גם הערבות ההדדית ואהבת החינם יסייעו לנו להבין טוב יותר את היום הזה. 
