בעוד שבישראל חודשי הקיץ מתאפיינים בעומס חום כבד, בחצרות החסידיות הגדולות מתרחשת נדידה של ממש אל עבר הנופים הקרירים של אירופה. התופעה, המוכרת ברחוב החרדי כ"נאות דשא" או "דאצ'ה", היא חלק ממסורת רבת שנים של חופשות קיץ בקרב מנהיגי הקהילות החסידיות.
מהווילות המפוארות בהרי שוויץ ואוסטריה, דרך המאבק בין הנגידים על ה"זכות" לממן את הנסיעה, ועד להבדל התהומי בין התפיסה החסידית לזו הליטאית.: ישראל כהן, פרשן לענייני חרדים ומקורב לבתי הרבנים והאדמו"רים, מספק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של חופשות אלו.
למה האדמו"ר זקוק לחופש?
כדי להבין מדוע האדמו"רים זקוקים לחופשה ממושכת, צריך להבין את שגרת יומם העמוסה. "האדמו"ר לא נח", מסביר כהן. מעבר לתפילות, ללימוד התורה ול"טישים" הנערכים בשעות הלילה המאוחרות, האדמו"רים נושאים על כתפיהם עול ציבורי עצום. בצל המשברים הכלכליים של "עולם התורה", הם נדרשים לדאוג לתקציבי עתק של מיליוני ומאות מיליוני שקלים עבור החזקת מוסדות התורה והישיבות.
בנוסף לעול הציבורי, כל אדמו"ר מקדיש שעות ארוכות, לעיתים עד שש שעות ביום, לקבלת קהל. "הם מקבלים עשרות ומאות אנשים ביום כדי לענות על שאלות", מתאר כהן.
מנעד השאלות נע בין הסוגיות הציבוריות הרגישות ביותר, כמו סוגיית הגיוס והיכן לייסד מוסדות חדשים, לבין השאלות האישיות והפרטיות ביותר של כל חסיד: "איפה ללדת, מה לעשות עם מצב בריאותי, האם לעבור דירה או לגור בחו"ל, ואיזו עבודה לקחת". הלחץ היומיומי, הכולל לעיתים גם השתתפות בארבע או חמש חופות ביום אחד, מחייב הפוגה.
בין פשטות ליטאית לפאר חסידי
קיימים הבדלים דרמטיים בין האופן שבו רבנים ליטאים ואדמו"רים חסידיים תופסים את מושג החופש. הפשטות היא הסמל המובהק של ההנהגה הליטאית. בעבר, מי שהיה נכנס לבתיהם של הרב שך, הרב שטיינמן או הרב קנייבסקי, וכיום לדירתו של הרב לנדו, היה פוגש בפשטות ודלות מוחלטת. על פי התפיסה הליטאית "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", רבנים ליטאים כמעט ואינם יוצאים לחופשות.
אם הם יוצאים, מדובר בדרך כלל בנופש קצר של שבוע או שבועיים בתוך גבולות הארץ, במקומות כמו ירושלים או בתי הארחה סגורים. עם זאת, ישנם חריגים ספורים, כמו הרב שמעון גלאי והרב ברוך דב פוברסקי, שנהגו לנסוע למלונות בשוויץ.
לעומת זאת, בעולם החסידי הגישה שונה לחלוטין. התפיסה הזו, הבולטת במיוחד במורשתו של רבי ישראל מרוז'ין, גורסת כי האדמו"ר צריך להיות עטוף בפאר והדר חיצוני, כמעין מלך, גם אם פנימיותו מתאפיינת בפשטות. תפיסה זו מתבטאת היטב בחופשות הקיץ, שהן בעלות סגנון אריסטוקרטי ונעשות ברווחה.
מימון הנסיעה
ומי מממן את חופשות הפאר הללו? מתברר כי סביב הנסיעות מתנהלת תחרות סמויה ויוקרתית בין עשירי החסידות ("נגידים"). הנגידים רואים בכך זכות כבירה להעניק לאדמו"ר מקום מנוחה ראוי. התחרות מגיעה לשיאה כאשר הם נאבקים ביניהם מי יממן עבור האדמו"ר מטוס פרטי, טיסות במחלקת עסקים, או וילה סגורה בעיירות יוקרה בשוויץ.
ההשקעה העצומה אינה רק כלכלית, אלא נושאת עמה יוקרה חברתית ורוחנית עמוקה. הנגיד שזוכה לארח את האדמו"ר או לממן את חופשתו מאמין כי הדבר יזכה אותו בזכויות ובשפע רוחני. "זה מעניק לו גם כבוד וגם רוחניות", אומר ישראל כהן, המכיר את הדינמיקה מקרוב. הכבוד מתורגם גם להכרה פומבית בתוך החסידות, כאשר שמו של הנגיד שסייע מוזכר בהערכה בקרב החסידים.
אנטישמים ניסו לדרוס קבוצת חסידים במלבורן, אוסטרליה // מצלמות אבטחה (ארכיון)
אף שהחופשות מתקיימות בעיירות קיט אירופאיות שבהן נופשים עשירי העולם, שגרת יומם של האדמו"רים רחוקה מלהיות שגרת תיירות רגילה. רוב הזמן מוקדש להמשך לימוד וקבלת קהל, אך באווירה רגועה יותר.
שגרת היום האדמו"רית
שגרת היום הממוצעת של אדמו"ר ב"חופשה" נראית כך: תפילות ולימוד - הקפדה על תפילות ולימוד בבית מדרש מקומי. טבילה במקווה - טבילה במקווה כשר, שלרוב הוכשר במיוחד במקום. טישים מצומצמים - עריכת "טישים" מצומצמים בלילות שבת, שלעיתים מתקצרים משעות ארוכות לשעה אחת בלבד.
ה"שפצעיר" המסורתי -יציאה יומית לטיול רגלי בחיק הטבע. הטיול מתקיים לרוב בין מנחה למעריב או לאחר ארוחת הבוקר, כשהאדמו"ר מלווה בקבוצת חסידים מקורבת, ולעיתים גם בהשתתפות הרבנית שצועדת מאחור. חופשות אלו יצרו תעשייה שלמה של יחסי ציבור ותקשורת. בדומה לנהוג כל השנה בסיקור אירועי החצרות בעיתונות החרדית, צלמי פפראצי חרדים נוסעים במיוחד לאירופה כדי להשיג את התמונה המושלמת.
תמונות של מנהיגי הדור צועדים עם מקל על רקע יערות, אגמים והרים מושלגים, או נחים על ספסל פסטורלי, ממלאות את שערי המגזינים החרדיים. עבור החסידים, המראה של מנהיגם שליו ונינוח משדר "רוחניות בתוך החולין" ותחושה של קדושה.
בעבר, האדמו"רים היו מתבודדים כמעט לחלוטין. כיום, לעומת זאת, נוצר מעמד ביניים חרדי ששוכר חדרים במלונות כשרים סמוכים כדי לזכות ולהשתתף בטישים של השבת או להצטרף ל"שפצעיר".
לסיום, מדגיש כהן כי "עבור האדמו"רים, המסע לחו"ל הוא גם הזדמנות רוחנית והכנה לימים הנוראים. הם מנצלים את ההליכות ביערות לתכנון דרשות החיזוק לקראת חודש אלול וראש השנה. בחלק מהמקרים, חופשות אלו אף שימשו ככר פורה לקירוב רחוקים: בעבר, אדמו"רים ניצלו את שהותם בשוויץ כדי לחזק משפחות יהודיות מקומיות, לקרבן לחסידות ולהפוך אותן למשפחות של בני תורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו