קינג ג'ורג' ושמעון פרס: מי מחליט איך יקראו לרחוב שלכם

אנחנו אומרים את השמות האלה כל יום בלי לחשוב - ארלוזורוב, אבן גבירול, אלנבי, המלך ג'ורג'. הם מופיעים בווייז, על חשבונות חשמל, בכרטיסי ביקור ובמשפטים הכי פשוטים שלנו.

אבל דווקא בגלל זה, שמות רחובות הם אולי אמצעי ההנצחה הכי חזק שיש. לא צריך מוזיאון, לא צריך פסל ולא צריך טקס ממלכתי. מספיק שלמישהו יקראו רחוב על שמו, והוא יישאר בפה של כולם.

השאלה היא מי מחליט מי נכנס למפה ומי נשאר בחוץ.

בתל אביב, כמו בערים אחרות, שמות רחובות ומקומות ציבוריים נקבעים דרך הליך עירוני. בעירייה קיימת ועדת שיום, והמועצה מאשרת את ההמלצות לקריאת רחובות, שבילים, כיכרות ומרחבים ציבוריים.

לפי נוהל עירוני של תל אביב יפו, כבר ב- 2016 הוקמה ועדת היגוי שנועדה לבחון מחדש את מדיניות ההנצחה והשמות בעיר.

על הנייר זה נשמע מסודר. בפועל, כשמסתכלים על המפה, מתגלה תמונה הרבה פחות מאוזנת.

קחו את תל אביב כדוגמה. לפי נתוני מיזם הוגנות מגדרית בשמות רחובות, בעיר יש כ- 2,760 רחובות, מתוכם כ- 1,240 נקראים על שם גברים או קבוצות גברים, ורק כ- 70 על שם נשים או קבוצות נשים.

כלומר, נשים מהוות בערך כ- 2.5 אחוזים מכלל שמות הרחובות בעיר, וכאשר מסתכלים רק על רחובות שנקראים על שם בני אדם, הפער עדיין עצום.

וזה לא רק מספר, זו תודעה.

כשילד גדל ליד רחוב אבן גבירול או ארלוזורוב, גם אם אין לו מושג איך הם נראו, השם שלהם נטמע בו. הוא לומד אותם דרך האוטובוס, דרך השליח, דרך ההורים שאומרים לו איפה לרדת. הנצחה עירונית לא עובדת דרך שיעורי היסטוריה. היא עובדת דרך הרגליים.

לכן השאלה מי מקבל רחוב אינה שאלה קטנה של שלט מתכת. זו שאלה של מי נחשב מספיק חשוב כדי להיכנס לזיכרון היומיומי שלנו. ובמשך שנים, התשובה בישראל הייתה ברורה מדי: בעיקר גברים. בעיקר דמויות מההיסטוריה הציונית, מהפוליטיקה, מהצבא ומהתרבות הקאנונית. נשים, גם כאלה שהיו פורצות דרך, נשארו הרבה פעמים מחוץ למפה.

בשנים האחרונות יש ניסיון לתקן. תל אביב יפו, למשל, אישרה במרץ 2025 קריאת שבעה רחובות ושבילים חדשים, שישה מהם על שם נשים. זו התחלה, אבל היא גם ממחישה את גודל הפער. כשנקודת הפתיחה כל כך לא שוויונית, כמה רחובות חדשים לא באמת משנים את כל הסיפור.

יש גם בעיה נוספת. רחובות מרכזיים כבר תפוסים. השמות הגדולים נמצאים בלב העיר, באזורים שבהם אנשים באמת עוברים, קונים, עובדים ונפגשים. לעומת זאת, דמויות חדשות מקבלות לא פעם רחוב צדדי בשכונה מתפתחת, שביל קטן או מרכז קהילתי. זו עדיין הנצחה, אבל לא אותה הנצחה.

וזה מביא אותנו לאבסורד אחר. לא מעט רחובות מרכזיים בישראל נקראים על שם דמויות שלא תמיד קשורות ישירות לחיים הישראליים של היום. אלנבי והמלך ג'ורג' הם חלק מההיסטוריה המקומית והמנדטורית, אבל קשה להתעלם מכך שהשמות האלה נשארו במרכז העיר בזמן שדמויות ישראליות משמעותיות יותר מחכות לתורן.

נכון, שינוי שם של רחוב ותיק הוא כאב ראש. כתובות, עסקים, מסמכים, דיירים, נוסטלגיה, התנגדויות. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא גר ברחוב חדש בלי שהספיק לעדכן את הבנק. אבל הטיעון הבירוקרטי לא יכול להיות תירוץ נצחי לקיפאון.

אפשר להתחיל ממקומות ניטרליים יותר. רחובות על שם עצים, פרחים, מספרים או מושגים כלליים. אפשר להוסיף שמות כפולים לתקופת מעבר. אפשר להחליט שכל רחוב חדש יתקן עיוות ישן. ובעיקר, אפשר להתייחס לשמות רחובות כאל מדיניות ציבורית ולא כאל עניין סמלי בלבד.

כי בסוף, מפה עירונית היא לא רק דרך להגיע ממקום למקום. היא ספר היסטוריה פתוח. השאלה היא מי כתב אותו, ומי נמחק ממנו בדרך.

ואולי הגיע הזמן שהרחובות שאנחנו הולכים בהם יספרו סיפור קצת יותר רחב, קצת יותר שוויוני, ובעיקר קצת יותר קשור לאנשים שבאמת בנו את המקום הזה.