המלחמה על היהדות הישראלית: שהמסורת הופכת מטרנד לכלי פוליטי

תפילין הפכו לסמל או לאחד הטרנדים המגניבים של המלחמה הזאת, ממש כמו ציצית אצל אנשים שלא חובשים כיפה, או כמו הפרשת חלה. לא מזמן, בסדנת כתיבה שהעברתי, שיתפה אחת התלמידות - חברת מועצת עיר מטעם מרצ - שערב קודם לכן נערכה בביתה מסיבת סוויט סיקסטין לבת שלה, והפרשת חלה היתה התוכנית האמנותית. הפסקול היה טיילור סוויפט, והבנות היו לבושות כמו נועה קירל באירוויזיון. האמונה והמסורתיות הפכו פופולריות מאז המלחמה, ביטוייה המעשיים סוחפים את בני הנוער. בעיניי זה מקסים, גם בעיני האמא ההיא ממרצ, ואני משערת שגם בעיני הורים אחרים, ששמחים שכת השטן - אאוט, וציציות מפתיל תכלת - אין.

מתי זה מפסיק להיות מגניב? כשהופכים את זה לחוק.

והיינו שם: מדינה חובבת פסח כמונו, שבה רק רווקים מתוסכלים משתמטים מליל הסדר (וגם זה בגלל דודות ללא גבולות), הבקיעה גול עצמי עם חוק החמץ. כשחוקקנו אותו, עוררנו אנטי שרק 7 באוקטובר טלטל. וכשהוא טלטל את האנטי ההוא, טולטלו גם אלה שחטפו חום מהתפילות בכיכר דיזנגוף (זוכרים?). אחד המאמרים הכי נקראים בעיתון זה נכתב על ידי יונתן סורוצקין, שהסביר מדוע הוא - שעלה מרוסיה ומאז הברמצווה לא חש צורך לבקר בבית כנסת ולשים כיפה על הראש - מתכוון לעשות את זה ביום כיפור. למה? כי עיריית תל אביב חטפה אז את הסעיף שמאפשר חופש דת בעיר העברית הראשונה. זה הספיק לו, ולרבים אחרים, להתעורר על היהדות שלהם ולזעום על הכפייה החילונית שלא אפשרה.

חוזר בלי תשובה

חוזר משרד החינוך שיצא השבוע משאיר את התפילין סלע מחלוקת. למקרא ההודעה לעיתונות, נדמה שהתפילין ימשיכו לשמש עילה לפסטיבל במקומות שבהם לא מדובר באקט טבעי במרחב. כשהמערכת קובעת כי יוגדר מקום מכובד להנחת תפילין, שיניחו רק בהפסקות ושהתלמידים לא ישתמשו בזה כתירוץ לאחר לשיעורים - קל לדמיין יהפוך הדבר מטרנד של חיבור למסורת, לתירוץ עם גושפנקה. מי שרוצה להגן על חופש הדת של התלמידים, יכול להכריז על הנחה באודיטוריום בין שבע לשמונה ולאחל הצלחה. ההתעסקות עם התפילין והפרסום הנרחב במקום עם המהות (ומה עם תלמידות שרוצות להתפלל? לכך לא מקצים מקום ושעה?) מעבירים את השיח למגרשים פוליטיים של מריבה ולא של בירור.

העיסוק האובססיבי בתורה ובמצוות במטרה לעשות מהן רווח פוליטי או הוני, הוא דיוטה תחתונה. מי שנותן לזה יד, דוחה את בירור העומק שהחברה הישראלית מחויבת לעשות.

כאן חופרים: יסודות ישראל

אחד הכתבים במערכת אמר לי שלמפלגה של טרופר קוראים "יסודות ישראל", וחשבתי שהוא צוחק או מתבלבל; ליד בית ילדותי ברחוב תש"ח בתל אביב היה תלמוד תורה חרדי שקראו לו יסודי התורה, ו"יסודות ישראל" נשמע לי כמו פרפראזה לא מוצלחת על השם הזה - כי אם כבר פרפראזה, אז למה לא על המשקל המדויק, למה יסודות ולא יסודי? הייתי מרוכזת בעבודה ולא עלה בדעתי שהבחור שמעדכן לא מכיר את תלמוד התורה החרדי־תל־אביבי הזה, שאימהות עם פאות ארוכות עושות שופינג בכיכר המדינה לפני שהן אוספות ממנו את בניהן, שגם להם יש פאות ארוכות. המשכתי בענייניי עד שקפצו לי במסך פושים רשמיים וראיתי ש־אוי, באמת קוראים למפלגה יסודות ישראל!

שם מעולה לבית ספר

יסודות ישראל באמת יכול להיות שם מעולה לבית ספר, ממש כמו יסודי התורה, פחות למפלגה אמנם, אבל עדיין שם שמלמד משהו משמעותי על מייסדיה: הם רוצים לנקות את הקליפות שהצטברו מעל התשתית והערכים שצריכים להוביל אותנו. הם ראו מה קרה בשמיני עצרת תשפ"ד, והבינו שזה עניין של תודעה. "אחרי טבח 7 באוקטובר היה נדמה שכולם התעשתו והבינו שחלאס עם הפילוג", אמר חילי טרופר בנאום ההשקה השבוע, "הרעל, השנאה והציניות זזו הצידה, וכולם עבדו ביחד. רבים, ובתוכם אני, נשארנו במקום הזה. אחרים זזו. כל מי שבתחילת המלחמה הפסיק עם שפה רעילה ופעולות שקורעות אותנו, שישאל את עצמו איך ולמה הוא חזר לשם". וזאת בדיוק הנקודה. המערכת שלנו צריכה דיטוקס נשמתי. להיאחז בערכים ולפעול לאורם.

לחבורה שהופיעה במסיבת העיתונאים של מפלגת יסודות ישראל יש דבר משותף בולט: כולם גדלו בציונות הדתית ועדיין אוחזים במיטב ערכיה. מדובר בבוגרי מוסדות הדגל של הציונות הדתית (אליסף אולי הבריז מכמה שיעורים, אבל יכול היה להעביר אותם בעצמו). זה אותו מגזר של מפלגת הציונות הדתית, גם אם הצדדים יכחישו - הם מדברים באותה שפה. רק שהציונות הדתית איחוד מדברת גם חרדית, והציונות הדתית מאוחד מדברת גם חילונית.

ישנו מגזר אחד מפוזר ומפורד והכי מדובר במלחמה הזאת. יש מצב שאם גיבורי המגזר היו יש מצב שאם גיבורי המגזר היו מתעלים על מה שהם מתעקשים לראות כמחלוקות ביניהם, לא היה צורך בפקודות יום על כיבוש הצבא או מערכת המשפט. הם פשוט היו משפיעים טוב על יסודות ישראל, בזכות ציונות ומסורת שבאה לנקות ביחד משהו שהתכסה בשכבות שאי אפשר יותר לשאת.