"חשבתי 'איזה ג'ובניק פחדן' - ואז הבנתי שהאתגר האמיתי לא נמצא בלוחמה"

"הבנתי שהאתגר האמיתי לא נמצא בלוחמה": מנהל תוכנית "נירים בשכונות", אוריה גונן, סיפר בשיחה עם פובליציסטית ועורכת מדור דעות ב"היום" מוריה קור, על הרגע בו גילה את הנוער בסיכון ועל ההחלטה לעשות שינוי. הדיון התקיים בוועידה השנתית של "ישראל היום" שנפתחה הבוקר (ראשון) במלון מצודת דוד בירושלים, בהפקת "פליישמן פלס הפקות".

"נירים בשכונות" היא מסגרת תוך קהילתית הפועלת עם בני ובנות נוער במצבי סיכון בקרב אוכלוסיות מוחלשות, בכ-20 רשויות ברחבי הארץ. בראיון מרגש בוועידת "ישראל היום", שיתף אוריה גונן, מנהל התוכנית, ברגע המכונן ששינה את חייו והפך אותו מלוחם ומפקד ביחידת מגלן לאיש חינוך המקדיש את חייו לנוער בסיכון. התוכנית נקראת על שמו של ניר קריצ'מן ז"ל, לוחם שייטת 13 שנהרג בקרב פנים מול פנים במבצע "חומת מגן". גונן תיאר את ניר כ"איש של אנשים", שזהו בדיוק המנוע מאחורי מפעל ההנצחה החינוכי שלו.

"חיכוך עם אוכלוסיות בסיכון"

מה מביא מגלניסט, לוחם קשוח ועצבני, להיות איש חינוך? מה הרגע המכונן? "אני כבר לא מגלניסט הרבה מאוד שנים. התגייסתי למגלן, אבל אני אגיד שבאמת, אם את שואלת על סיפור החיים שלי, התגייסתי ליחידה והמסלול היה מאוד מאוד קשה, אבל בגדול אתה נפגש שם עם אנשים שהם פחות נערים בסיכון. אני גדלתי במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל, והחיכוך שלי עם אוכלוסיות בסיכון היה קטן. היחידה שבה שירתתי הייתה התנדבותית, וצריך לעבור מסלול מאוד מאוד קשה כדי להגיע אליה.

"ואותו משהו שעורר בי את העבודה החינוכית, ובעיקר עם נוער בסיכון, זה היה... אני לא אספר איך כי אין לנו את כל הזמן, אבל אחרי ארבעה חודשים והתלבטות מאוד גדולה, החלטתי שאני אפקד על חבר'ה שהם תומכי לחימה. התגלגלתי לשם, לא משנה כרגע איך, אחרי שכבר פיקדתי ביחידה ובמבצעים וכולי.

"עכשיו אני אגיד, תומכי לחימה, בשפה שלנו אנחנו אוהבים לקרוא להם ג'ובניקים, וזו שפה קצת מזלזלת. באותו זמן התלבטתי והחלטתי שכן, אני הולך על זה. אחד הדברים הראשונים שעושים כשאתה מקבל אנשים שהולכים להיות טבחים, נהגים, אנשי חימוש וכולי וכולי, זה לחתום על נשק. זה קורה ממש בימים הראשונים.

"והנה רגע מכונן: אני עומד עם החיילים שלי, ואחד החבר'ה מסרב לחתום על נשק. אני אומר לו: 'קדימה, תחתום, זה מעכב אותנו', והוא לא מוכן לחתום. אני אומר לו 'נו', וחשבתי לעצמי: איזה אפס, איזה פחדן, מה הבעיה שלו לחתום על נשק? כאילו הוא גם הולך להילחם איתו, כולה ג'ובניק.

"הוא התחיל להתנגד"

"זה מה שעבר לי בראש, וזה גם עיכב אותי ולחץ. הוא התחיל להתנגד יותר, להשתולל, לקלל ולהרים את הקול, ומתחיל להתפתח שם כעס. תוך כדי הכעס, החייל בורח – הולך, זורק את הדברים והולך לאוהל. אני משאיר שם מפקד והולך אחריו. אומר לו: 'מה הסיפור? למה זה היה כזה מסובך?'

"והוא אומר לי: 'המפקד, אתה יודע מה זה אומר שאני מביא הביתה נשק? כשאני מביא הביתה נשק... אבא שלי, הוא ישב בכלא תקופה. הוא אלים, הוא שותה, הוא יכול להכות את אמא שלי ואת האחים הקטנים. אם יש לי בבית נשק, זה מסכן אותם'.

"פתאום שאלתי את עצמי את השאלה הזו: 'אתה היית חותם על נשק?' והתשובה היא לא. אם זה היה מסכן את אמא שלי או את אחותי, לא הייתי חותם על נשק. פתאום ראיתי שאותו נער מתמודד עם מציאות חיים קשה לאין שיעור מזו שאני התמודדתי איתה עד עכשיו, ובתוך המציאות הזו הוא עושה בחירה נכונה כשהוא לא מוכן לחתום על נשק. הוא לא אפס ולא פחדן – אולי אני הייתי שם קצת עיוור.

"לפחות את הפתרון לאותו חייל מצאנו, איך הוא כן חותם על נשק ומתגבר על זה, אבל פתאום הייתה לי הארה להסתכל על אותם נערים וחיילים בעין קצת אחרת. זה סיפור אחד".

אז מה אתה עושה עם נערים שאולי מזכירים לך מדי פעם את הנער הזה מהצבא, שמגיעים אליכם ל"נירים בשכונות"? "עמותת 'נירים' מורכבת משלוש זרועות: כפר הנוער 'נירים' - הגוף הגדול ביותר של חסות הנוער שנמצא בבוסתן הגליל; בית הספר שפתחנו לפני שנתיים וחצי בעוטף שקוראים לו 'ניצן נירים', שם מתמודדים עם הרבה אירועים של טראומה וקשיים כמו שכולנו יודעים; ו'נירים בשכונות', שהיא הזרוע הקהילתית.

"לגבי מה ששאלת אותי, מה אנחנו עושים עם נערים ונערות,  אנחנו פועלים בלמעלה מ-20 רשויות מצפון ועד דרום. אנחנו נכנסים לרשות ומתחילים קודם כל בתהליך של איתור, כדי לאתר את הנערים והנערות האלה. זה תהליך לא פשוט, כי הרבה פעמים היכולת שלהם ליצור קשר, ככל שהם נמצאים ביותר סיכון, היא יכולת יותר מקולקלת".